<h1>ההשלמה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ארבעה אבות, מסקנא בשן ורגל אפילו אזלי ממילא ואפילו [לא] מכליא [קרנא] בדאזלא ממילא חייב. ואע"ג דאמרינן בפרק כיצד הרגל [כ"ג ע"ב] מתקיף לה מר זוטרא והא בעי' כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא אלמא בעינן מכליא קרנא, לא קשיא דהכי קא פריך כיון דאמרת דלא משכחת דמחייב באכילה אלא בנתחככה בכותל להנאתה אם כן היכי משכחת כאשר יבער הגלל עד תומו ונהי דאפילו בדלא מכליא קרנא מחייב ואפי' בדאזלי ממילא דומיא דושלח, אלא מכליא קרנא היכי משכחת לה, ואי בעית אימא דהא דאמרינן הכא דאפילו בדלא מכליא קרנא מחייב הני מילי היכי דשלחה שלוחי, והא דאמרינן דכי אזלי ממילא מחייב הני מילי היכא דמכליא קרנא אבל לא מכליא קרנא ואזלי ממילא לא מחייב ומייתי ראיה מההיא אתקפתא דמר זוטרא דאמר והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא, והפירוש (הראשון) הנכון הוא [הראשון] מה שכתבתי, וכי תימא אם כן למה ליה לתנא לאתויי ראיה מכאשר יבער הגלל כיון דושלח משמע רגל ומשמע שן וקרא דובער לא אצטריך אלא בדאזלי ממילא למה לי למימר כאשר יבער הגלל עד תומו, לא קשיא מידי דכיון דכתב רחמנא ובער (לא) [ל]אזלי ממילא היה צריך התנא לומר משמעו ובער שהוא שן וממאי דובער הוא שן דכתיב כאשר יבער הגלל זהו הפי' הנכון.
<h2>דף ו.</h2>
מתני' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו' לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו היכי דמי אי בהדי דאזלי קא מזקי היינו אש אלא לבתר דנייחי בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו חייב ובדאפקרינהו היינו בור ופטר בו אדם וכלים ובדלא אפקרינהו פלוגתא דרב ושמואל דלשמואל בור הוא ופטר בו את הכלים ולרב שור הוא וחייב [בו] אדם וכלים וקיימא לן כשמואל דכל תקלה בור הוא ובין אפקרינהו ובין לא אפקרינהו לכולן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים ואם הניח אבנו וסכינו בראש גגו ונפלו ברוח שאינה מצויה אי (אפקירה) [אפקרינהו] פטור ואי לא אפקיר' חייב שהיה לו (לומר שהיה) [שהות] לסלק והכי מוכח בפרק המניח את הכד [כ"ט ע"א] גבי נתקל אנוס הוא שאם נתכוון [לזכות] חייב רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי (אדם) [בהמה] שחייב בעל הדלי המתגלגל היכי דמי אי בהדי דקא אזלי קא מזקי כחו הוא, פי' כח (המתגלגל) [המגלגל] הוא ובעל הדלי פטור אפילו לא צנעיה והמ(ת)גלגל אם אדם אם בהמה חייב [ו]משום איש בור ולא שור בור לא (אפקרינן) [פטרינן] בעל הבהמה, דלא מקרי [בור] אלא לבתר דנייח אבל היכא דמזיק בהדי דאזיל חייב בעל הבהמה ולבתר דנייח חייב בעל הבור דהיינו בעל הדלי, רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם ואפילו אפקריה. רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם לאחר זמן חייב ואפי' אפקרינהו, והא דאמרינן בתוך זמן פטור מלשלם דווקא היכא דאפקרינהו שאין עליו חיוב לא משום נפילה ולא משום ממונו אבל היכא דלא אפקריה חייב שהיה לו לסלק כיון (אבל) [שהוא] לאחר נפילה אי לא אפקריה חייב שהיה לו לסלק (והרי) [והכי] מוכח בפרק המניח את הכד כדפרשית לעיל.
<h2>דף ז.</h2>
תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילים אותו מעשר עני עד מחצה, פי' מחצית סך הקבוע לעני הנוטל מעשר עני שהוא מאתים זוז, והוינן בה היכי דמי אילמא דזילי ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זיל בהדיהו אפילו (זיל) טובא נמי לספי, אלא דיקירא ארעתא דכולי עלמא ודידיה איידי דעייל ונפק אזוזי זיל ארעיה אפי' פורתא נמי [לא] לספי ליה. כך היא הגרסא בפר"ש ז"ל והרב ז"ל גריס בהפך כמו (כתבתי) [שכתוב] בהלכותיו. ופי' עד מחצה לגרסת הרב אלפסי ז"ל למחצית דמי הבית או השדה ואפילו שוה אלף זוז והוזל עד שאינו שוה חמש מאות מאכילין אותו מעשר עני אע"פ שהוא עשיר כדי שלא ימכור קרקעותיו בזול גדול כזה. מסקנא דשמעתא דבנזקין ובעל חוב אי אמרו הב לן זבורית טפי פורתא הדין עמהם ויכולים לכוף המזיק או הלוה על זה וכתבת אשה שדינה בזבורית אמרה הב לי בינונית בציר פורתא לא כל כמינה לא (כבהשתא) [כדהשתא] ולא כיוקרא ד[ל]קמיה אבל אם הבעל רוצה למכור הבינונית יכולה לכופו שאם בינונית זילא השתא [שתטול כיוקרא דלקמיה] אבל בעל חוב שדינו בבינונית ואמר ללוה הב לי עדית (טפי) [בציר] פורתא אם אין הלוה רוצה למכרו פשיטא דלאו כל כמיניה. ואם הלוה רוצה למכרו יכול לכופו שימכרנו לו בזילא דהשתא שאם אין אתה אומר כן נעלת דלת לפני לווין דאמר ליה אי הוה לי זוזי שקיל כדהשתא כיון דאי בעי למזבניה לאחרינא השתא דהוא גבך שקיל כיוקרא דלקמיה ומאי דאמרינן לדמויי לכתובת אשה מדמינן ליה כתובת אשה דינא בזבורית דאמרה ליה הב בינונית בציר פורתא וכו', דמשמע דיכולה לכוף הבעל למשקלא כיוקרא דלקמיה [לא שיכולה לכופו רק אפילו אם רוצה למכור הבינונית אפ"ה יוכל ליקח ממנה כיוקרא דלקמיה דאמר לה אם לא תתן לי כיוקרא דלקמיה] לא מזביננא ליה.
<h2>דף ח.</h2>
הא דאמר (רב) [רבינא] בדעולא קא מפליגי וכו' משמע אליבא דרבינא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין (וכתב מילתא דעולא, אכן צריך לפרש דעולא). אך הרב אלפסי ז"ל פסק בפ' שני דייני גזירות [ק"י] דבשלו הן שמין וכ' מילתא דעולא. אכין צריך לפרש דעולא מוקים למתני' בשהיתה לו עדית ומכרה ומאן דאמר בבינונית ניחא. מאן דאמר בזבורית לית ליה תקנתא דעולא בכי האי גוונא שאין לו עכשיו עדית.
ת"ר מכרן לאחד או (לשני) [לשלשה] ב"א כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזה אח"ז כולם גובין מן האחרו' ואפי' נזקי' כולם גובין מן הזבורי' ואפי' לרבא דאמר גבי שטר (הנזקין) [בהנזקין נ' ע"א] שכתוב בו שבח כיון דדינא בעדית אפי' מיתמי נמי אבל לא מלקוחות, והרב בעל המאור ז"ל השוה דין לקוחות לדין יתומים לומר כיון דנזקין דינן מן התורה בעדית אפי' מן הלקוחות נמי דמוקים להא מתניתין דקתני גובין מן האחרון כגון שהיתה עדית דניזק כזבורית דמזיק ואליבא דר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן ומפני תקון העולם שיימינן בדמזיק וגבי לקוחו' אוקמוה אדאורייתא, ולא נראו דבריו דאם כן אדפריך לרבא בפרק הניזקין [נ' ע"א] מהא דתני אברם חוזאה כדאיתא התם הוה ליה לאקשויי מהא מתניתא. והא דתניא בפרק השולח [מ"א ע"א] העושה שדהו אפותיקי ומכרה גובה משאר נכסים בני חורין ולא מאותה שדה, צריך לפרש לדברי הרב כגון שהיה שדה אפותיקי ושדה בני חורין שוו אהדדי תרויהו בינונית או עדית או זבורית אבל אם שדה אפותיקי עדית ושדה בני חורין זבורית גובה משדה אפותיקי שהוא עדית כיון דדיניה הוא מדאורייתא. כן צריך לפרש לדברי הרב. אבל לדידן אפילו הנזקין דדינן מדאורייתא בעדית נפרעין מן הזבורית בני חורין ושני דין לקוחות מדין יתומים וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב ברייתא זו דקתני כולם גובין מן האחרון כפשוטה, ואי ר' ישמעאל היא דכתיב לו דלא כהלכתא. ואי בשלקח עדית באחרונה היה לו לרב אלפסי ז"ל לפרש כן. אלא ודאי משמע דשאני דין לקוחות מדין יתומים, ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל גבי לקח עדית באחרונה דהיינו טעמא דלא גבי בכלהו מעדית משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן וכו' משמע מדבריו דלא מוקים לה ליתמי [משום] דאם כן נזקין אמאי גובין מן העדית לימא ליה אי שתקיתו ושקליתו מבינוני' שקליתו ואי לא מהדרינא שטרא דזבורית למאריה ולא גבי לפי דעתנו אפילו לנזקין דדינן מדאורייתא בעדית [לא גבי] אלא מזבורית הניחא אי מוקמינן לה ביתמי ניחא דיתמי כשאר אינשי נינהו, והא דאמרינן לקמן מכר (עדית ולקח) [לוקח] בינונית וזבורית ושייר עדית לפניו אתו כלהו וגבו מעדית והילכך אי מהדר נמי שטרא דזבורית (ליתמי) [למרייהו] גבי נזקין מעדית נימא להו אי שתקיתו שתקיתו וכו' דהא קי"ל כרבנן דפליגי עליה דאדמון בפ' שני דייני גזרו' גבי מי שאבדה לו דרך שדהו או יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ואוקימנא בגמ' בחד דאתי מכח ארבעה טעמיהו דרבנן דאמר ליה אי צייתת צייתת ואי לא מהדרינא שטרא למרייהו וקיימא לן כרבנן אלמא אמרינן אי שתקית שתקית הכי נמי גבי נזקין נימא הכי ולא תשקלו בעדית אלא בבינונית אבל בזבורית לא דאמרינן ליה לכי תהדר ומשום האי טעמא פרכינן בגמ' אי הכי בנזקין נמי נימא הכי ולא פרכינן מבעל חוב למשקל מזבורית דאמר ליה לכי תהדר, ותירוצא דהאי מילתא איתא במס' יבמות בפרק החולץ [ל"ז ע"ב] דמייתי התם פלוגתא דאדמון ורבנן גבי קם דינא והדר דינא, ופסק הרב כיון דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דאדמון הלכתא כמאן דאמר קם דינא, ואע"ג דדחינן התם דילמא טעמי' דרבנן משום אי צייתת צייתת ולאו משום דקם דינא דחויה בעלמא הוא לדברי הרב ז"ל. ועיקר טעמייהו דרבנן משום דקם דינא כלומר לגבי ארבעה לא הוה ליה דינא לבעל הדרך אע"ג דאתו עליה דחד השתא משום מה נפשך (אדחי) [ארחי] גבך הוא אפ"ה קם דינא, אשתכח לרב לדברי הרב ז"ל דעיקר טעמייהו דרבנן דקם דינא ולא משום אי צייתת צייתת (לרווחא) [ולרווחא] דמלתא (קאמר) [נאמר] אפילו למאן דאמר בפרק החולץ הדר דינא, והכי איתא בפ' החולץ למאן דאמר התם הדר דינא הוא דמפרש טעמי' דרבנן אי צייתת צייתת לא קשיא ולא מידי דשאני התם (לבעל) [שבעל] הדרך רוצה ליפות כחו על הדרך הזה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו כל זכותם שבא לידו ולהכי מצי אמר ליה אי צייתת צייתת אבל הכא אין הנזקין מיפים כחם על הלוקח הזה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו. וכי תימא [אם] איתא להאי טעמיה הא דאקשי ליה אי [הכי] נזקין נמי לימא הכי ולשני ליה דלא דמי נזקין לבעל חוב דנזקין אין מיפים את כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר ואצל בעל הבית אבל ב"ח היינו טעמא דלא שקיל בעדית משום האי טעמא דאי שתקת שתקת מפני שרוצה ליפות כחו אצל הלוקח מה שלא היה דינו אצל המוכר לאו מילתא היא דכיון שלקח עדית באחרונה על המוכר היה דינו נמי בעדית.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת [ללוי] ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה [רצה מזה גובה]. פי' בשמכר ראו' כל שדותיו לשמעון בבת אחת אבל אם לקח עדית באחרונה אתי בעל חוב וגבי מניה ואי לקח בינונית באחרונה ומכרה ב"ח גובה מלוקח שני ולא מלוקח ראשון ואי לקח זבורית באחרונה גבי זבורית מלוקח ראשון ולא גבי בינונית מלוקח שני.
<h2>דף ט.</h2>
הא דאמרינן ר' זירא ורב הונא אמרו או כסף או מיטב ולא אמרינן ישוב לרבות שוה כסף אלא בדלית ליה לא קיימא לן כוותייהו אלא כרב פפא דאמר כל מילי מיטב הוא ממאי מדקא אמרינן לקמן [ד"י ע"ב] אמר ליה [רב] כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא המת יהיה [לו] הא לאו הכי הוא הוה אמינא נבלה דמזיק הויא, והא תניא ישוב לרבות שוה כסף ואי כדברי רב הונא ור' זירא דרב (אסי) [כהנא] מאי קשיא דילמא בדאית ליה אלא לאו שמע מינה דסוגיין כרב פפא, ואיכא מאן דדחי ולית ליה מדכתיב שור תחת שור ולאו מילתא היא אלא ודאי סוגיין כרב פפא.
כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכת' בטלה מחלוקת הילכך גבי שני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים וכו' טעם הרב ז"ל בזה משום דכיון דתקנתא דבתראי למגבא ממטלטלי הוה ליה כספים כקרקע.
<h2>דף ט:</h2>
אמר ר' זירא הדור מצוה עד שליש במצוה ועד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, פי' שהקדב"ה פורע לו בחייו.
ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב מה שאין כן (באיש) [באש] אוקימנא לר' יוחנן בשור תם ובור מגולה דכותיה גבי אש שלהבת ואפ"ה פטור באש דצוותא דחרש קא גרים והיכא דמסר שורו לה' בני אדם ופשע בו אחד מהם והזיק אי דבלא איהו לא מנטר חייב בכל אי דבלא איהו מנטרי פטור לגמרי מן הכל והרב ר' משה כתב שחייב כאחד מהם אע"ג דבלא איהו מנטרי. ולישנא דגמרא לא משמע כוותיה מדקאמר מאי קא עביד אלמא פטור לגמרי, וכן פי' רבינו שלמה ז"ל, ואם הרבה בחבילות אי דבלא איהו לא אזלי חייב בכל אי דבלא איהו אזלי פטור לגמרי.
<h2>דף י:</h2>
תניא חמשה שישבו על הספסל ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב. והוינן בה היכי דמי אי דבלא איהו לא מתבר פשיטא אי דבלא איהו מתבר מאי קא עביד אלא דבלא איהו הוה מתבר בתרתי שעי והשתא מתבר בחדא שעתא דאמרינן ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימינן ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא הוה מתבר כלל. פי' ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם ומחייבי כלהו. ואסיקנא לעולם דבלא איהו לא מתבר ולא צריכא דזגא מזגא עליהו מהו [דתימא] כחו [לאו] כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי. וכל היכא דגופו מתבר בכחו נמי.
<h2>דף יא:</h2>
א"ר אלעזר בכור אדם שנטרף אין פודין אותו. וכתב הרב ודוקא שנטרף בידי אדם אבל אם נולד בסימני טרפה כגון חסור ויתור ברגל חייב לפדותו לאחר שלשים יום והכי מסתבר במסכת מנחות בפרק הקומץ [דף ל"ז] דגרסינן התם גברא דאתילד ליה ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי אמר כמה בעינא למיתן לכהן אתא ההוא גברא תנא ליה חייב ליתן עשרה סלעים. איני והא תני רמי בר יחזקאל מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור אדם שומע אני אפי' טרף בתוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק שאני התם דבגולגולת תלא רחמנא אמר עולא אמר ר' אלעזר שומר שמסר לשומר חייב בארתיה בפרק המפקיד.
<h2>דף יב.</h2>
תני אבימי פרוסבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים דעבדא כמטלטלי דמי, ודוקא לענין גביית בעל חוב מן היתומים דלאו עליהו סמך כשם שאינו סומך על המטלטלין מפני שיכולין לאבד לפיכך פרוזבול אינו חל על העבדים אבל לענין שבועה כמקרקעי דמי ואין נשבעין עליהו. והא דקא תני מטלטלין אין נקנין עם העבדים משום דבעינן בצורות ביהודה דלא נייד ולעולם כמקרקעי דמי. והא דתנא החזיק בקרקעות לא קנה עבדים הלכה היא. ואע"ג דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כלם. שאני מקרקעי דנייד ממקרקע דלא נייד ולעולם עבדא כמקרקע דמי חוץ מגביית בעל חוב מן היתומים (משום) [אף] דעבדא כמקרקעי דמי ומשום דלא סמיך עלייהו מפני שהם עשוים למות ולאבד. והשת' דאתית להכי דעבדא כמקרקע דמי הא דקימא לן דלא בעינן צבורין בה לא שנא מטלטלי דנייד למטלטלי דלא נייד לענין צבורין בה הני מילי למ"ד עבדא כמטלטלי דמי אבל למאן דאמר עבדא כמקרקעי דמי אפילו כמטלטלי דנייד לא בעינן צבורין בה. והשתא דאתית להכי מאי דמקשינן בפרק חזקת הבתים [מ"ג ע"ב] גבי מכר לו פרה מכר לו טלית ליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה לאו אטלית בלחוד קאי אלא אפרה נמי קאי. ומעשה של מאה צאן ומאה חביות אע"ג דאדחיא לה בפרק קמא דקדושין למימרא דלא מוכחנן מינה דלא בעינן צבורין בה כיון דקיימא לן דלא בעינן צבורין בה מתניתין דמאה צאן ומאה חביות כפשטה היא דאפילו במטלטלי דנייד לא בעינן צבורין. ועוד יש לומר דאפילו בבהמה לא בעינן צבורין בה אבל בעבדים שהם בני דעת בעינן צבורין.
<h2>דף יג:</h2>
הא דאמר רבינא למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר במועד אבל בתם נהי שאם הקדישו מקודש משום דר' אבהו כדאיתא בפרק המניח את הכד [דף ל"ג] אבל אם הפקיר אינה מופקר אליבא דר' עקיבא דאמר תורא דשותפי נינהו וקיימא לן כוותיה. והרב אלפסי ז"ל כתב מילתא דרבינא לממרא דילפינן שור דאזיק שור משור שהמית את אדם.
ת"ר כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם השואל נושא שכר והשוכר שהזיקה הבהמה ברשותם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור. והוינן בה היכי דמי אי דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל לימא ליה אלו אזיק לעלמא בעו לשלומי נזקא השתא דאזיק לתורא דידך בעינן לשלומי לך, אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אלו אתזיק מעלמא בעי שלומי לי נזקיא דכולי תורא השתא דאזיקיה תורא דידך פלגי נזקא הוא דמשלמת, לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל בשקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקו. [אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה וכו'] פי' מדמוקים חלוק בין יום ללילה דבתרוייהו פטור אלא בכדי שיודעהו לו, הכי קאמר אם קבל עליו שמירה ביום חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור.
<h2>דף יד.</h2>
כללא דשמעתא חצר המיוחדת לזה ולזה לפ[י]רות ולשוורים פטור בה על השן ועל הרגל חצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולניזק לפ[י]רות לגבי שן הויא לה חצר הניזק ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים ופי' לגבי שן לגבי פ[י]רות אפילו הוזקו בקרן. ולגבי קרן פי' לגבי שוורים אפילו הוזקו ברגל. וחצר המיוחדת (זה לזה) [לזה ולזה] לפרות ואינה מיוחדת לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל. שאם הוזקו הפרות בשן ורגל חייב ואם הוזקו השוורים ברגל פטור דלאו שדה הוא לגבי שוורים. וחצר שאינה של שניהם פטר בה על השן ועל הרגל. וחצר המיוחדת לזה ולזה לפרות ולשוורים אם הזיקו זה את זה פטורים על השן ועל הרגל, וחצר המיוחדת לזה ולזה לפרות ולשוורים מיוחדת לניזק חייב על השן ועל הרגל. ואם מיוחדת לשוורים למזיק לזה ולזה לפרות פטור. וכתב רבינו יעקב ז"ל דחצר שאולה או שכורה כחצר הניזק היא ואף על גב דשאלה לא קניא ושכירות לא קניא. וחצר המיוחדת לשוורים לשניהם ואינה מיוחדת לפרות, (או) אפילו (לאחת) [לאחד] מהם פטור בה על השן ועל הרגל.
<h2>דף יד:</h2>
והא דאמרינן נמי שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש בהם אחריות ואוקימנא ביתמא הא לנכסים שיש בהם אחריות מיהא נזקקין ואמאי והא קיימא לן כרב פפא דאמר בפרק גט פשוט [דף קע"ו] מלוה על פה גובה (משום) [מן] היורשים משום נעילת דלת ובנזקין מאי נעילת דלת איכא. וכי תימא דר"פ ס"ל שיעבודא דאורייתא הא לא מצית אמרת שהרי מתוך מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשים משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא מה שאין כן [בלקוחות] ולדעתי אין לשון הרב ז"ל מוכיח כן אלא סבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא כדאמר רב פפא בפרק קמא דקדושין [י"ג ע"ב] ומשום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא מה שאין כן בלקוחות דלא אוקמוה אדאורייתא משום דלית ליה קלא. אלא על כרחין בנזקי שור בשור ובנזקי שור באדם מיירי שגובין אותו בבבל משום דהוי מילתא דשכיחא ועבדינן בהו תקנה לגבות מן היורשים כי הכי דעבדינן תקנתא בהלואות, ותדע דהכי הוא דהא קיימא לן כר' חייא בר יוסף דאמר בפרק הגוזל [ק"ז ע"א] ערוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב הוא אמלוה הוא דכתיב וכיון דערוב פרשיות כתיב כאן אפילו בהודאות ובהלואות בעינן מומחין מדאורייתא כדאיתא בשמעתא קמייתא דסנהדרין ועבדינן בהו תקנתא דלא בעינן מומחין אלמא כהודאות והלואות דמי משום נעילת דלת. כיון דקיימא לן דבנזקי שור בשור ושור באדם גובין אותו בבבל דלא בעינן מומחין אלמא כהודאות והלואות דמי ועבדי בהו תקנתא שלא להרבות נזקין הלכך גובה מן היתומים אע"פ שהוא מלוה על פה. דאי לא תימא הכי למאן [דאמר] שעבודא [לאו] דאורייתא ואפילו מלוה בשטר אינה גובה מן היורשים ומן הלקוחות (לא) [אלא] משום נעילת דלת אם כן היאך נזקין גובין מן היורשים אפי' נימא למלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, אלא לאו שמע מינה דלגבי נזקין איכא נעילת דלת. ועוד יש לומר דבנזקין כיון דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם הוה ליה כמאן דכתוב בשטר במפורש ודאי לכולי עלמא שעבודא דאורייתא דלא גרע מערכ', הא דתניא בפרק גט פשוט [קע"ה ע"ב] החופר בור ברשות הרבים ונפלה עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי שור לבעליו, ואקשינן התם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, ופריק ליה התם בשעמד בדין וכי עמד בדין מאי הוי והא אפילו במלוה בשטר שעבודא לאו דאורייתא (אלא) [אי] לאו משום נעילת דלת אלא לאו כדפרישנא דגבי שור בשור נמי דמילתא דשכיחא היא עבדינן תקנתא. אי נמי כדפרישנא שעמד ושעבדו בית דין הנכסים על אותו הנזק ומיהו בשלא עמד בדין לא אמרי' מלוה הכתובה בתורה כמפרש דמיא. וכן תמצא בהלכות הרב אלפסי ז"ל בראש פרק הגוזל זוטא גבי גזלה שגבה מן היתומים כדין הלואות אבל בפר"ש ז"ל תמצא בפרק הגוזל קמא בשמעתא דחומשה ממונא [דף ק"ד] דוקא מלוה על פה גובה מן היורשים משום נעילת דלת אבל בגזלה ליכא נעילת דלת, ונראים דבריו, ואע"ג דעבדינן תקנתא לגבות נזקין בבבל דמילתא דשכיחא ואית בהו חסרון כיס התם הוא שלא ירבה בנזקין ולא ירבה בגזלות, אבל גבי יורשים מי איכא למימר שירבה בגזלות ובנזקין אם אינו גובה מן היורשים אבל גבי הלואות איכא למעבד תקנתא שאם אינו גובה מן היורשים לא ילוה אדם לחברו. ומיהו איכא למימר דכיון דשכיח עבדינן תקנתא מן היורשים.
והא דאמרינן פרט לבית דין הדיוטות דווקא נזקי אדם באדם ונזקי אדם משור אבל נזק שור בשור ונזקי שור באדם (אין) גובין אותם בבבל דמילתא דשכיחא היא והכי איתא בפרק החובל [פ"ד ע"א].
<h2>דף טז.</h2>
תניא הבהמה מועדת למעך את הבהמה ואת הכלים ואוקימנא מן הצד לא שנא פכים קטנים ולא שנא פכים גדולים אורחיה הוא אבל רביצה על הכלים (כפכים) [בפכים] גדולים ודאי לאו אורחיה אבל בפכים קטנים מחלוקת אי אורחיה אי לא. ומסתברא דהלכתא כאיכא דאמרי דאמר ר' אלעזר דפכים קטנים נמי לאו אורחיה ולא תימא דמילתא פשיטא משום דאיכא דרמי להו מרמא אפילו הכי המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף טז:</h2>
אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דטרף לאו אורחיה ואי טרף להניח בשביל גורותיו ובשביל לבאותיו ובשביל חוריו אורחיה הוא, ודוקא ארי אבל זאב טרף אורחיה הוא דתניא בפרק השוכר את הפועלים [צ"ג ע"ב] רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס וכו'.
<h2>דף יז.</h2>
תניא גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה ודוקא תלמוד דידיה שאם אין הלמוד אין מעשה אבל למוד לאחרים מעשה דידיה הוא עדיף והיינו דאמרינן בגמרא קיים אמרינן למוד לא אמרינן. ובפירוש רבינו ז"ל נמצא בהפך, גרסינן במסכת מועד קטן [ט' ע"ב] כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה. לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים. גרסינן בפרק קמא דקדושין [ל"ב ע"ב] ר' אליעזר בן מתיא אומר [אבא אומר] השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבין בדבר מצוה. איסי בן יהודה אומר אם אפשר לעשות על ידי אחרים (הגה, מצאתי כתוב על הגליון. תעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו א"ר מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ומאי רבותיה (בשאר) [מבשאר] מצות אפשר לעשות על ידי אחרים). אין להניח אותה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. איכא למימר שאני הכא גבי השקיני מים שהיא מצוה עוברת. והרב ר' אברהם בר דוד תירץ במסכת מועד קטן דגבי תורה איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא הואיל ותורה לצורך קיום מצות היא לעולם יבטל התלמוד מפני צורך קיום כל המצות להכי כתוב כל חפצים לא ישוו בה.
<h2>דף יז:</h2>
תניא צרורות כי אורחיהו או חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעקרא אזלינן וגופיה הוא דאזיק או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו, תא שמע תרנגלין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלם נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן. תרגומא אחבל והא חבל משונה היא דמטווס בלישה והא נשבר הדלי קתני, ומסקנא דאוקמה רב [ביבי] בר אביי דאזיל מיניה ומיניה. יש תמהים על הרי"ף שפסק (כרבנן) [כרבה] דאמרי זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמר מנא תבירא תבר אלמא בתר מעיקרא אזלינן וא"כ למה כתב דקא אזיל מיניה בלאו הכי נמי משלם נזק שלם ויש להשיב ולומר כיון שנשבר הדלי משום שנפסק החבל והחבל משונה הוא אי לאו דקא אזיל מיניה מיניה הוה כותב הרב אלפסי ז"ל דמטווס בלישה לא היה צריך לכתוב דאזיל מיניה מיניה. ועוד יש לומר דכיון דבעיא ולא איפשטא היא הכא לקולא והכא לקולא גבי זרק כלי מראש הגג אזלינן בתר מעקרא ופטור המשבר גבי תרנגלין שהיו מחטטין גבי חבל דלי אזלינן בתר בסוף ואי לא אזלי מיניה מיניה אינו חייב אלא חצי נזק וזהו טעם הרב אלפסי והוא הנכון. ולפי זה הטעם גבי זרק כלי מראש הגג שניהם פטורים הזורק פטור דדילמא בתר בסוף אזלינן והמשבר דילמא בתר מעקרא אזלינן. ופרושא מדלא קתני הזורק חייב והמשבר פטור אלמא זורק נמי פטור וזורק מאי טעמא פטור משום דאזלינן בתר בסוף וזהו הפי' קבלתי מאבא מרי ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
תני רמי בר יחזקאל תרנגל שהושיט ראש לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. ואוקימנא לסמכוס ובדאית ביה בזרוניה אבל לרבנן (בדאית) [בדלית] ביה בזרוניה משלם רביע נזק דבעי רב אשי יש שנוי לצרורות לרביע נזק או אין שנוי לצרורות וכיון דבעיא ולא אפשיטא דילמא יש שנוי לרביע נזק וזהו הפסק שראוי לסמוך עליו שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ושלא כדברי הרב בעל המאור בהשגותיו. בעי רבא יש העדה לצרורות או אין העדה ולא אפשיט. איתמר בהמה שהטילה גללים לעסה משלם חצי נזק דצרורות נינהו. ודוקא דדחיק ליה עלמא ואי לא דחיק ליה עלמא משונה הוא ולא משלם אלא רביע נזק ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מיניה.
<h2>דף יט.</h2>
בעי מיניה ר' אבא מר' אמי היתה מהלכת במקום שאי אפשר אלא אם כן מתזת ובעטה והזיק' מהו כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא או דילמא כיון דהשתא מיהת בעוטא קא מנתזא לאו אורחיה הוא, פי' קא מבעיא אי פטורה ברשות הרבים או לא תיקו, וצרורות ברשות הרבים פטורה. ואם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייבת.
תניא דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון לשלם נזק שלם ועל האחרון לשלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל אם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד על הראשון פטורה דרגל [ברשות] הרבים הוא ועל האחרון חייבת ואם כשכשה בזנבה אורחיה הוא וכשכש יתירא בעיא ולא אפשיטא.
<h2>דף יט:</h2>
מתני' התרנגלים מועדים להלוך כדרכן ולשבר היה כלי קשור ברגליו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק מסקנא דשמעתא במתני' בדאדי אדויי ולא שנא קשר מאליו ולא שנא נקשר אדם חייב בעל התרנגל כבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דאסיקנא בפרק קמא [ו' ע"א] אי בהדי דאזלי קא מזקי כח האדם וכח הבהמה המתגלגלת (והבהמה המתגלגלת) ובעל הבור פטור. ואי לא אדי אדויי אלא בי קשרי אדם חייב הקושר נזק שלם לא שנא אצנעיה בעל דלי ולא שנא לא אצנעיה וקשר מאליו בעל התרנגל פטור אף מחצי נזק דאיש בור ולא שור בור. בעל דלי אי אצנעיה אנוס הוא לפטור לגמרי אי לא אצנעיה פושע הוא וחייב נזק שלם. דלי הפקר וקשר מאליו פטור. קשרו אדם חייב הקושר משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. והרב ר' משה ז"ל כתב בענין זה דברים שלא ירדתי לסוף דעתו. ודוק ותשכח בפרק שני [מה' נזקי ממון]. בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקיימא ברשות הרבים וקא מגלגל ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים. ואפילו לרב (דפטור) [דמחייב] במחזרת שאכלתה בחצר הניזק איכא למימר דבמתגלגל שאכלה ברשות הרבים פטור. ואפילו לשמואל (דמחייב) [דפוטר] במחזרת הני מילי מפתח החנות אבל מתוך החנות חייבת ומתגלגלת מתוך החנות קא מבעיא ליה. ולפי' זה לא שיכא (מחנות) [מחזרת] במתגלגל. לישנא אחרינא כגון דקיימא ברשות היחיד וקא מגלגל מרשות הרבים לרשות היחיד ולא איפשיט ומשמע מיהא דאי קיימא ברשות היחיד ומפקי פירי (ברשות) [מרשות] היחיד ונפקא לרשות הרבים ואכלה להו ברשות הרבים בתר עקירה אזלינן ומחייבא ולא אזלינן בתר אכילה. ולקמן [כ"א ע"ב] גבי כלב שנטל חררה אמרינן דאכלה היכא אילמא דאכלה בגדיש דעלמא והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא אלמא בתר אכילה אזלינן ולא בתר עקירה. אלא יש לומר לר' זירא הוא הדין דקא מבעיא ליה כדקיימא ברשות היחיד ומפקא פירי מרשות היחיד ואכלה להו ברשות הרבים אי אזלינן בתר עקירה אי בתר אכילה אלא אפילו במגלגלת קא מבעיא ליה. והא דאמרינן והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא הכי קאמר תפשיט דבעי דר' זירא במתגלגל. ואית דגרסי מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקא אכיל ברשות היחיד וקא מגלגל מרשות היחיד לרשות הרבים. פי' קא מבעיא אי אזלינן בתר תחלת אכילה או בתר סוף אכילה ופטורה. ואית דגרסי היכי דמי כגון דקיימא ברשות הרבים וקא מגלגל ואתי מרשות הרבים לרשות היחיד. תני ר' חייא משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה ודוקא בפתילה דאספסתא אבל בפירא בין אכלה בפנים בין אכלה בחוץ פטורה דמתגלגל בעיא ולא אפשיטא.
<h2>דף כא.</h2>
הרב אלפסי ז"ל משמע דפסק כשמואל דמחזרת פטורה דהלכתא כשמואל בדינא. וכיון דהלכתא כשמואל בהא דקתני מתני' משלמת מה שנהנית במחזרת ואפילו הכי קתני סיפא מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אלמא במחזרת ואוכלת מתוך החנות מודא שמואל דחייבת. ולפיכך הא דבעי ר' זירא מתגלגל מהו אפשר דסבירא ליה כרב במחזרת ואפשר דסבירא ליה כשמואל. ולא שייכא כלל מחזרת במתגלגל. ואע"פ דמחזרת פטורה אפשר דפשטה צוארה ואכלה על גבי חברתה לאו אורחיה ומחזרת אורחיה, אי נמי אפקה על גבי חברתה [אורחיה] ומחזרת לאו אורחיה הילכך הא דאמרינן לקמן [ד]אילפא ור' אושעיא איכא בניהו הכי קאמר אבל במחזרת אי כרב אי כשמואל מיהו קיימא לן במחזרת לפטורה ובא על גבי חברתה לפטורה לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל ואע"ג דר' יוסי ור' אליעזר סבירא להו (אי) במחזרת לחיובא. ומעל גבי חברתה לחיובא וקיימא לן דר' יוסי ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יוסי אפילו הכי קיימא לן כשמואל ור' אושעיא לפטור. ויש מפרשים דאילפא ור' אושעיא דהיינו קופצת איכא ביניהו ולפיכך קיימא לן כר' יוסי ור' אליעזר דבקופצת חייבת.
<h2>דף כא:</h2>
הא דתנן הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם דייקינן עלה בגמרא הא נפלו פטורים ותניא נמי הכי קפצו חייבין נפלו פטורין וקשיא למאן דאמר תחלה בפשיעה וסופו באונס חייב [ושני] כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי קפצי לבראי קפצי והכי קאמר קפצו ושברו את הכלים שדרכן לשבר בקפיצה דהיינו כלים (דאמרינן) [דמרחקי] מן הכותל חייבין. נפלו ושברו כלים שדרכן לשבר בנפילה דהיינו [שלגבי] כותל פטורין דהנהו תחלתו וסופו באונס הוה ומעקרא הוה ס"ד דאותם כלים עצמם שדרכן לשבר בנפילה דרכן לשבר בקפיצה. אמר רב פפא פעמים שאפילו חייבין לא מבעיא בכותל צר דתחלתו וסופו בפשיעה אלא אפילו בכותל רעוע דאיבעי ליה לאסוקי דעתיה דנפיל ארחי ולא נפל ארחי ונפל אינהו תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב.
תנו רבנן הכלב והגדי שקפצו נ"א שדלגו מלמעלה למטה חייבין מלמטה למעלה פטורין תרגומא רב פפא דאיפך מיפך כלבא בסקירא וגדיא בסרכא אי הכי אמאי פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק וגרסת הרב אלפסי ז"ל בחלוף זה. והא דתנן הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. אוקימנא דאנחי אנוחי דעל חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם ועל גדיש כלה חצי נזק דצרורות כלב הוא והוא הדין אי אדי אדויי (בעל) [על] גדיש משלם חצי נזק במקום גחלת ושלא במקום גחלת רביע נזק דדילמא יש שנוי לצרורות דרביע נזק. והא דאמרינן בדאנחה אנוחי משלם [על החררה נזק שלם] על הגדיש חצי נזק בעל כלב הוא דמחייב אבל בעל גחלת אם לא שמר גחלתו מחייב נמי בעל גחלת ואם שמר גחלתו בעל גחלת פטור בעל הכלב חייב בשחתר הדלת וסתם דלתות חרותות הן אצל הכלב שאם לא היו חרותות משונה היא ולא משלם אלא חצי נזק (אפילו) [אבל] בדאדי אדויי אפילו לא שמר גחלתו חייב בעל הכלב ופטור בעל הגחלת דהוה ליה כבורו המתגלגל דאי בהדי דקא אזלי מזקי כח המתגלגל הוא ופטור בעל הבית וחייב המגלגל והא דאמרינן על החררה משלם נזק שלם דוקא בדאכלה בגדיש דבעל חררה אבל בגדיש דעלמא [לא] אע"ג דהוציאה מרשות ניזק דילמא בתר אכילה אזלין ובעינן בשדה אחר וליכא.
<h2>דף כב.</h2>
תנן התם בפרק הכונס צאן לדיר [דף ס"ב] גמל טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות דלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב אפילו כשלא סכסכה כל הבירה בחצי גמליהן ואם הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב ודוקא בשלא סכסכה אבל סכסכה שניהם חייבים ולא מצית אמרת דחנוני פטור דהא אוקימנא בששמר גחלתו אבל אם לא שמר גחלתו חייב נמי בעל גחלת הכי נמי לא שנא ולא דמי לבורו המתגלגל דאי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא והמגלגל חייב ובעל הבור פטור והכי נמי לפטריה לחנוני דשאני אש הואיל והזיקה מצוי מעצמה ואם סכסכה ועמדה כל שכן דבעל גמל נמי חייב ואם עמדה להטיל מימיה [פטור] רישא בעל גמל חייב דלא איבעיא לאפושי ליה בטעיניה, סיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי, ואע"ג דהאי שנוייה לריש לקיש הוא ומדריש לקיש נשמע לר' יוחנן דלא פליגי ריש לקיש ור' יוחנן בהא. אמר רבא קשיא ליה לאביי לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה שנפלה דליקה ונפלה [גדר] שלא מחמת דליקה (והכא) [והלכה] והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו אי הכי לענין גלוי נמי אלא מאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונא וכגון שהיה לו לגדרה ולא גדרה דהתם שורו דלא טפח באפיה וכיון דקיימא לן כר' יוחנן באשו [חייב] בארבעה דברים ובדמי ולדות ודוקא בכפות אבל בשאינו כפות היה לו לברוח.
<h2>דף כג:</h2>
ארבעה אבות, מסקנא בשן ורגל אפילו אזלי ממילא ואפילו [לא] מכליא [קרנא] בדאזלא ממילא חייב. ואע"ג דאמרינן בפרק כיצד הרגל [כ"ג ע"ב] מתקיף לה מר זוטרא והא בעי' כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא אלמא בעינן מכליא קרנא, לא קשיא דהכי קא פריך כיון דאמרת דלא משכחת דמחייב באכילה אלא בנתחככה בכותל להנאתה אם כן היכי משכחת כאשר יבער הגלל עד תומו ונהי דאפילו בדלא מכליא קרנא מחייב ואפי' בדאזלי ממילא דומיא דושלח, אלא מכליא קרנא היכי משכחת לה, ואי בעית אימא דהא דאמרינן הכא דאפילו בדלא מכליא קרנא מחייב הני מילי היכי דשלחה שלוחי, והא דאמרינן דכי אזלי ממילא מחייב הני מילי היכא דמכליא קרנא אבל לא מכליא קרנא ואזלי ממילא לא מחייב ומייתי ראיה מההיא אתקפתא דמר זוטרא דאמר והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא, והפירוש (הראשון) הנכון הוא [הראשון] מה שכתבתי, וכי תימא אם כן למה ליה לתנא לאתויי ראיה מכאשר יבער הגלל כיון דושלח משמע רגל ומשמע שן וקרא דובער לא אצטריך אלא בדאזלי ממילא למה לי למימר כאשר יבער הגלל עד תומו, לא קשיא מידי דכיון דכתב רחמנא ובער (לא) [ל]אזלי ממילא היה צריך התנא לומר משמעו ובער שהוא שן וממאי דובער הוא שן דכתיב כאשר יבער הגלל זהו הפי' הנכון.
<h2>דף כד.</h2>
אבעיא להו כל שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא למאי נפקא מינא דאתי תלתא כתי סהדי בחד יומא אי אמרת ליעודא תורא מיעד אי אמרת ליעודא גברא אמר השתא קא מסהדי בי והוא הדין דמצי למימר נפקא מינה היכי דלא אסהד על שלשה נגיחות הראשונות עד שנגח נגיחה רביעית אי נמי כגון שהוזמו זוממי זוממין דאי אמרת ליעודי תורא מיעד ליעודי גברא לא מיעד והכי איתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"א ע"א] ומסתברא דמאן דאמר אפי' ליעודי גברא בעינן תלתא יומא נגיחות בזה אחר זה [דבלאו הכי] לא מיעד דערך תלתא יומא בנגיחות אבל אם נגח [שלש] נגיחות ביום אחד או בשנים והעידו לו בשלשה ימים בזה אחר זה לא מיעד דערך תלתא יומא בנגיחות דכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום ומסתברא נמי דאפילו למאן דאמר ליעודי גברא בעינן נמי ליעודי תורא ונפקא מינה שאם עדי שלש נגיחות מכירין את בעל השור ואינם מכירין את השור ועדי נגיחה רביעית הכירו שור (נגיחות) [בנגיחה] רביעית אי נמי לא הכירוהו או אמרת בשלמא בליעודי גברא בלחוד סגי מיעד דאמר ליה איבעי לך לנטורי בקרך אבל אי אמרת דאפילו בליעודי גברא וליעודי תורא נמי בעינן [לא] מיעד כיון (שהן) [שאין] מכירין את השור והרב ר' משה ז"ל כתב [בפ' כ"א מה' עדות ובפ"י מה' נ"מ ה"ג] שאע"פ שאין מכירים את השור מיעד משמע מדבריו דליעודי גברא סגי.
<h2>דף כז.</h2>
אמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיקו ובייש חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים, דלא אמרינן אדם מועד לעולם אלא לענין נזק אבל לענין ארבעה דברים בעינן שיהא קרוב למזיד הלכך ברוח שאינה מצויה פטור מארבעה דברים וחייב בנזק. ברוח מצויה חייב בארבעה דברים (וחייב) [ופטור] על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה תלמוד לומר והחזיקה כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש.
ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדיו ונשרף חייב דתניא האומר קרע את כסותי ושבר את כדי [חייב] על מנת לפטור פטור. בעי רבה עבדו כגופו דמי או כממונו דמי ואם תמצא לומר כגופו דמי שורו מאי בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו דמי שורו כממונו. פי' עבדו כגופו לענין תשלומין דאלו לענין מיתה פשיטא דפטור דתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב אלמא לא קם ליה בדרבה מיניה ואפי' תימא דבהניחה על לבו מבעיא לן בין הניחה על לבו (לראש) [לאש] הדבוק אליו מאליו אפילו הכי דומיא דבגדו ושורו קא תני מה התם לענין תשלומין אף עבד נמי לענין תשלומין, ופשט ליה דעבדו כגופו ופטור מתשלומין שורו כממונו דלא אמרינן גבי שורו היה לו לברוח ודוקא כשהניחה על לבו אבל אם לא הניחה על לבו גבי שורו נמי אמרינן היה לו לברוח והיינו דתנן בפרק הכונס היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, ואו או קתני, היה גדי כפות לו או עבד סמוך לו ונשרף עמו חייב פי' בגדי כפות חייב על הגדי ועל הגדיש, עבד סמוך לו חייב על הגדיש ופטור על העבד. עבד כפות לו פטור על העבד ועל הגדיש דקם ליה בדרבה מיניה. גדי סמוך לו פטור על הגדי שהיה לו לברוח מהן שלא הניחה על לבו וחייב על הגדיש. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל. והרב בעל המאור פי' דקא מבעיא כגון שהעבד כפות והאדון עומד אצלו והשור כפות והאדון עומד אצלו מי אמרינן היה לו לברוח ולסלק או לא. אבל אם אינו כפות גבי שור נמי אמרינן היה לו לברוח ומתני' דהיה גדי כפות או או קתני. ויש סברות אחרות ופרושים אחרים במשנת גדי כפות והפירוש הנכון בעיני כתבתי.
פתח בכד וסיים בחבית אמר רב פפא היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר. היכי דמי אילמא דלכדא לא קרו ליה חביתא ולחביתא לא קרו כדא הא לא קרו ליה לא צריכא דרובא (לא) קרו לה לכדא ולחביתא חביתא, ואיכא מעוטא דקרו לחביתא כדא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב.
<h2>דף כז:</h2>
תניא בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חברך ליטל את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור לו את שניו ואמור לו את שלי אני נוטל. תניא שור שעלה על גבי חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור ואפילו במועד דליכא פסידא. דחף העליון ומת חייב שהיה לו לשומטו ולא שמטו. הממלא חצר חברו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס ועבד או שכיר שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו. כלהו הני הלכתא נינהו דקיימא לן דאפילו במקום דליכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה. והא דתניא וקצותה את כפה ממון דוקא בשיכולה להציל על ידי אחר [אבל אם אי אפשר להציל על ידי ד"א] נעשית ידה כשליח בית דין ופטורה, תניא הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן [נתן] ושלו לא הגיעו ופרכינן וליקוט פזרא ולתיב. ואסקה רב אשי דלאו דינא הוא דכל מן הצד דרך עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה ואפילו הכי מה שנתן נתן ולא אמר להו שקילו דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
<h2>דף כח:</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כרב דאמר להבלו ולא לחבטו ופסק כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא. ויש לתמוה עליו אם כן מתני' במאי מתוקמא אי בכליו כל תקלה בור הוא ופטור הוא על הכלים אי בהוא עצמו קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסק הרב ז"ל כרב דאמר להבלו ולא לחבטו. ואני אומר כי הרב ז"ל אמסקנא קאי דאוקמה אביי בתרתי פליגי. פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה הוחלק אחר במים בשעת נפילה או שלקה בחרסיה לאחר נפילה וכיון דבשעת נפילה לא שייך בה תורת בור כלל לא שנא כליו ולא שנא הוא עצמו חייב. והא דתנן השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקן בשעת נפילה ולרב יהודה נמי איכא למימר דכאביי סבירא ליה דבתרתי פליגי (ולא אחר) [ואלאחר] נפילה קאי רב יהודה ואע"ג דאמר אביי לקמן הוחלק אחר במים בשעת נפילה ובשעת נפילה ודאי ליכא חילוק לשוויה בין כליו להוא עצמו לאו דוקא בשעת נפילה אלא ודאי הכי קאמר לקמן לקה אחר בחרסיה ודאי לאחר נפילה מיירי אבל הוחלק אחר במים בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה מיירי ודרב יהודה אלאחר נפילה קאי ולעולם מאי דאמרי' בכולה תלמודא דבנתקל פושע הוא פליגי רב יהודה נמי מודה דלא חזינן פלוגתא בהא. והרב בעל המאור ז"ל כתב דרב יהודה לא סבירא ליה כאביי דבתרתי פליגי אלא כלה מתני' לרב יהודה אחר נפילה מיירי ובמפקיר נזקיו פליגי ותרתי קתני חדא משום כליו וחדא משום הוא עצמו אבל שמואל דלא שני ליה בין כליו להוא עצמו אית ליה דאביי דאמר בהוא עצמו פליגי והכי נמי פליגי [בנתקל פושע] והכי נמי שמעינן לשמואל בפרק הגוזל עצים [צ"ט ע"ב] טבח אומן שקלקל חייב מזיק [הוא] פושע הוא, ומסקנא לר' מאיר דאמר נתקל פושע הוא דקאמר. אבל לרב יהודה [אמר רב] דאמר דמוקמינן לכולא מתני' לאחר נפילה ממאי דבנתקל פושע הוא פליגי דילמא דכולא עלמא נתקל פושע הוא ובמפקיר נזקיו פליגי הלכך מאי דאמרינן דבנתקל פושע הוא [דפליגי] לדברי הרב בעל המאור דלא כרב יהודה אמר רב הוא וזהו דוחק שלא לצורך. ומה שכתבתי הוא הנכון. גם מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב דאמר להבלו ולא לחבטו אין נראין דבריו אע"ג דתני חנניה לסיועיה לרב כמו שאכתב בפרק שור שנגח את הפרה. ומה שכתב הרב בעל המאור דרב אשי דאמר בפרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"ב] אי בחבטא מיית הריה קרוב הזיקא כשמואל סבירא ליה ליתה דאיכא לאוקמיה לבור ברשותו בין להבלו בין לחבטו דאי בהבלא מיית הבלא דידיה הוא ואי בחבטה מיית חבטה דידה היא והכי איתא בפרק שור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א] דמודה רב ברשותו ואפי' תימא דלישנא קמא דרב אשי כשמואל סבירה ליה דהא אמרינן עלה איכא דאמרי אי מההיא גיסא נפל הרי קרב הזיקא. והך איכא דאמר איכא לאוקמה נמי כרב הלכך ליכא ראיה מרב אשי כלל ואפילו ללישנא קמא כדפירשית דבבור ברשותו מיירי. כללא דמילתא אליבא דהלכתא מתני' דהוחלק אחר במים בשעת נפילה מיירי ולא שנא הוא עצמו ולא שנא כליו אבל לאחר נפילה לא שנא כליו לא שנא הוא עצמו פטור משום דכל תקלה בור הוא דהוא עצמו כקרקע עולם הזיקתהו. ואם נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דאליבא דרב בתר הזיקא אזלינן ולא בתר תקלה ואין זה דומה לשור שדחף את חברו לבור דבין לרבנן בין לר' נתן בעל השור חייב בפרק שור שנגח את הפרה לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב דשאני התם דדחפו בידים אבל נתקל לאו כדחפו בידים דמי והיינו דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה [נ' ע"ב] איכא ביניהו דעבד גבהה ברשות הרבים דאליבא דרב פטור אלמא נתקל באבן ונשוף בקרקע לרב פטור דבתר הזיקא אזלינן וקרקע עולם הזיקתהו. וגבי הוחלק אחר במים נמי פטור [היכי] דהוא עצמו (כקרקע) [דקרקע] עולם הזיקתהו ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים מודה רב דחייב דהתם נתקל באבן ונשוף באבן אבל לעולם נתקל באבן ונשוף בקרקע לרב פטור דבתר הזיקא אזלינן ולא בתר תקלה. ולשמואל אזלינן בתר תקלה. והא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה ולשמואל היכי דמי לאחריו מקול הכריה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ואי בתר תקלה אזלינן אמאי פטור בעל הבור. שאני התם שהתקלה עצמה מקול הכריה וכריה גרם לה. והא דאמר רבא התם הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן עד כאן לא פליגי ר' נתן ורבנן אלא לחיובי בעל הבור אבל לחיובי בעל (השור) [האבן] דכולי עלמא נתקל באבן ונשוף בקרקע חייב לדברי הכל. ההיא אליבא דשמואל הוא דאזיל בתר תקלה. ואע"פ שכתבה הרב אלפסי ז"ל והוא פסק כרב למילף מינה דינא דבעל הבור כתבה אבל בעל האבן פטור אליבא דרב. ועוד יש לומר דרבא נמי אליבא דרב לחיובי בעל הבור קאמר ולא לחיובי בעל האבן (פטור) [דפטור] אליבא דרב ואע"ג דאמרינן התם פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר לה בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי וכו' ולכאורה משמע דלחיובא בעל האבן קאמר ואיכא למימר דהכי קאמר מהו דתימא התם הוא דאמר דבעל הבור פטור אליבא דרבנן דאמר ליה בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דהאי תורא דידך הוה קטיל אבל הכא בעל הבור ליחייב אפי' לרבנן דהא בעל האבן לא עביד כלום דאי נמי הוה מתקיל הוה נפיל והוה קאי קמ"ל דבעל הבור פטור דאי לאו אבן לא הוה נפיל בבירא, וזה הדרך הנכון בעיני בענין הזה. ויש לאבא מרי ז"ל סברא אחרת לומר דאע"ג דס"ל לרב להבלו ולא לחבטו הני מילי בבור שלא נתקל בידים במעשה ידיו ועבד גבהה ברשות הרבים דמפטר לרב לאו שהביא עפר ממקום אחר אלא שחפר סביבות התל ונעשה מאליו והוחלק אחר במים דמפטר לרב (לא שהביא עפר ממקום אחר אלא שחפר סביבות התל ונעשה מאליו) ועוד יש לומר שאני נתקל מהוזק מאליו דנתקל הוה ליה כשור שדחף אבל הוחלק במים שהוזק מאליו הוה ליה כבור ופטור ועבד גבהה ברשות הרבים לא כגון שנתקל בה אלא שהזיק בה ממילא והרב בעל המאור יש לו סברא אחרת בענין זה ובנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ובענינים אלו שלא על הדרך שכתבתי. גם בפלוגתא דרב ושמואל בכל תקלה בור הוא כתב דרב ס"ל בור ברשותו פטור דאמר לו תורך ברשותי מאי בעי. ופלוגתא דרב ושמואל לא שייכא בפלוגתא בבור ברשותו כלל דאפשר דסבירא ליה דרב ושמואל דבור ברשותו חייב ואפשר דסבירא ליה דבור ברשותו פטור. שאני (הוה) [הכא] דלא הוה לאנוחי אבנו וסכינו ברשות הרבים וכיון דלא אפקירינהו לכוליה עלמא חייב למר משום בור ופטור בו את הכלים ולמר משום שור וחייב בו על הכלים וכיון דאיכא תרתי לריעותא חדא שהניחה ברשות [הרבים] וחדא דלא אפקירינהו וממונו הוא מה שאין כן בבור ברשות הרבים ובבור ברשותו ליכא חד מניהו (אבל) [והוה רק] חדא לריעותא ולענין הלכה קיי"ל דבין בור ברשותו ובין בור שלא ברשותו דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב אבל הפקיר רשותו והפקיר בורו לכולא עלמא פטור דלאו כבור ברשות הרבים דמי שהרי ברשות כרהו ולא כבור ברשותו דמי שהרי אין לו בעלים ודבר זה מתברר בפרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"א] דקא אמרינן התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה לא שני ליה בשהפקירו רשותן ובורן אלמא בכי האי גוונא פטור. ואם מצא בור מגולה וכסהו וחזר וגלהו פטור דלא אסתלקו מעשה ראשון. והשתא דקיימא לן דבור ברשות הרבים חייב הא דתנן ההופך את הגלל לרשות הרבים חייב בנזקיו לא שנא נתכוון [לא שנא לא נתכוון] לזכות בה (והפכה) [ואם הפכה] פחות משלשה פטור אבל בשנתכוון לזכות בה פחות משלשה חייב אי משום (דחקי) [נזקיו] דידיה הוא ואע"פ שלא קנאו או מפני שקנאו בהגבהה פחות משלשה כיון שנתכוון לזכות בה והכי נמי מסתברא מדתניא לקמן ההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק [בהן אחר חייב] בנזקו ואסורה משום גזל ומדקתני הופך בפחות משלשה הוא אלמא קנאו ההופך בהגבהה פחות משלשה וגבי ערוב נמי אמרינן [בפ' חלון ע"ט ע"א] שזכין בני מבוי בהגבהת החבית טפח. והרב רבינו נסים ז"ל מפרש התם בהגבהת טפח לאו משום זכיה הוא אלא (פה חסר עמוד שלם שלא העתיק המעתיק הראשון מאיזה סיבה וחבל על דאבדין).
<h2>דף כט.</h2>
[ו' ע"א] מתני' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו' לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו היכי דמי אי בהדי דאזלי קא מזקי היינו אש אלא לבתר דנייחי בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו חייב ובדאפקרינהו היינו בור ופטר בו אדם וכלים ובדלא אפקרינהו פלוגתא דרב ושמואל דלשמואל בור הוא ופטר בו את הכלים ולרב שור הוא וחייב [בו] אדם וכלים וקיימא לן כשמואל דכל תקלה בור הוא ובין אפקרינהו ובין לא אפקרינהו לכולן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים ואם הניח אבנו וסכינו בראש גגו ונפלו ברוח שאינה מצויה אי (אפקירה) [אפקרינהו] פטור ואי לא אפקיר' חייב שהיה לו (לומר שהיה) [שהות] לסלק והכי מוכח בפרק המניח את הכד [כ"ט ע"א] גבי נתקל אנוס הוא שאם נתכוון [לזכות] חייב רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי (אדם) [בהמה] שחייב בעל הדלי המתגלגל היכי דמי אי בהדי דקא אזלי קא מזקי כחו הוא, פי' כח (המתגלגל) [המגלגל] הוא ובעל הדלי פטור אפילו לא צנעיה והמ(ת)גלגל אם אדם אם בהמה חייב [ו]משום איש בור ולא שור בור לא (אפקרינן) [פטרינן] בעל הבהמה, דלא מקרי [בור] אלא לבתר דנייח אבל היכא דמזיק בהדי דאזיל חייב בעל הבהמה ולבתר דנייח חייב בעל הבור דהיינו בעל הדלי, רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם ואפילו אפקריה. רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם לאחר זמן חייב ואפי' אפקרינהו, והא דאמרינן בתוך זמן פטור מלשלם דווקא היכא דאפקרינהו שאין עליו חיוב לא משום נפילה ולא משום ממונו אבל היכא דלא אפקריה חייב שהיה לו לסלק כיון (אבל) [שהוא] לאחר נפילה אי לא אפקריה חייב שהיה לו לסלק (והרי) [והכי] מוכח בפרק המניח את הכד כדפרשית לעיל.
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל [הבית] ונגחן שורו של [בעל] הבית פטור. אחרים אומרים רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעל הבית. היכי דמי אי דשכיח בשוקא מאי טעמא דאחרים אי דלא שכיח בשוקא מאי טעמא דתנא קמא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא ואמרי ליה אין, מר סבר אין עול תא משמע ומר סבר קום אדוכתא משמע. אבל בגברא דשכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתא משמע ובגברא דלא שכיח פשיטא (דבעולתה) [עול תא] משמע והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף לג:</h2>
תניא יושם השור בבית דין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר הוחלט השור. במאי קא מיפליגי ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דקא מסיק ביה ר' עקיבא סבר תורא דשותפי הוא והלכתא כר' עקיבא. הלכך הקדישו ניזק קדוש לגמרי מכרו ניזק מכור לגמרי. מכרו מזיק אינו מכור אפי' לרדיא. הקדישו מזיק קדוש משום דר' אבהו. אף על גב דפלגי נזקא קנס ולא מגבינן בבבל בעינן לברורי דינא דתם כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה. תנו רבנן שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדשו מוקדש. שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום קדמו בעלי חובות וגבו בין שהזיק עד שלא חב בין חב עד שלא הזיק לא עשו ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו, ומועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו בעלי חבות וגבו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשוי עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העליה. הא מתניתא ר' ישמעאל היא דאליבא דר' עקיבא אפי' לא עמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש וממאי דר' עקיבא אפילו בשלא עמד בדין אמרינן דשותפי נינהו מדאמרינן לקמן שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר' ישמעאל היא (אימא סיפא כחש כשעת העמדת בדין ואמרינן שבח מזיק נותן כשעת הנזק ר' ישמעאל היא) אימא סיפא כחש כשעת העמדת [בדין] אתאן לר' (יעקב) [עקיבא] דאמר שותפי נינהו אלמא לר' עקיבא אפילו לא עמד בדין אפילו [הכי] שותפי נינהו הילכך מכרו אינו מכור אפילו לרדיא. הקדישו מוקדש משום דר' אבהו. שחטו משלם פחת שחיטה דלאו מזיק שעבודו של חברו אלא מזיק שורו של חברו הוא ולענין מזיק שעבודו של חבירו איכא לעיוני באי זה שעבוד אמרו פטור אם באפותיקי סתם או באפותיקי מפורש. ומסתברא דבאפותיקי מפורש הוא דאי באפותיקי סתם תינח אם הזיק אדם אחר אלא אם הזיק המזיק או הלוה כההיא דתנן בפרק (הניזקן) [השולח מ"א ע"א] עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו כדאמרי' עלה בגמרא המזיק שעבודו של חברו פטור. ואי באפותיקי סתם הוא השתא אם שטפה דממילא הוא גובה משאר נכסים ובזה אמרו המזיק שעבודו פטור. והשתיא קשיא לן הא דאמרינן בשלהי פרקין לעולם בתמין (דר') [ור'] עקיבא היא דאמר שותפי נינהו וטעמא דאיתניהו לתרוייהו דלא מצי מדחי אבל ליתנהו לתרוויהו מצי מדחי ליה אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. ופר"ש ז"ל אבל לר' ישמעאל דאמר בעל חוב וזוזי הוא דמסיק ביה אבד האחד לא אבד את זכותו משמע מהכא דלר' ישמעאל באפותיקי סתם דאי באפותיקי מפורש כיון דבשטפה נהר אינו גובה משאר נכסים לימא ליה [אייתי ראיה] דהאי תורא אזקך ואשלם לך אלא לאו שמע מיניה דבאפותיקי סתם הוא ועליו אמרו המזיק שעבודו של חברו פטור. ברם נראין דברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל שפירש הא דלקמן בשלהי פרקין בשעמד בדין דהכי קאמר לעולם בתמין ור' עקיבא היא דאמר שותפי נינהו אבל לר' ישמעאל כיון שנתחייב בבית דין לשלם חצי נזקו והוא אמר לשלם החצי שיתן חצי דמי נזקו אפילו ברחו שניהם נהי דתם אינו משתלם אלא מגופו [היינו] היכא דברח קודם הדין ואי לא שוה נמי אפילו חצי נזקו אינו חייב ליתן לו אלא כמו ששוה. אבל אם [עמד] לפני בית דין וחייבוהו בית דין לשלם חצי נזקו והוא אומר לשלם החצי שיתן חצי נזקו אפילו ברחו שניהם ואם היה רוצה מזיק היה אומר לו טול מזה השור חצי נזקך ואמר לו בפני בית דין אני משלם לך דמי חצי נזקך וסלקו מן השור אפילו ברחו שניהם חייב לפרוע לו אליבא דר' ישמעאל. זהו לשון הרב אדוני אבי ז"ל וגם הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פי' בזה הענין, הלכך לפי הפירוש הזה יש לומר דלעולם אליבא דר' ישמעאל באפותיקי מפורש הוא ואם קודם שעמד בדין אבד אחד מהם [אבד] את זכותו דאמר ליה אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. אבל הכא בשעמד בדין מיירי וקבל עליו בפני בית דין לתת לו דמי חצי נזק ולפיכך אפי' ברחו שניהם חייב. ובדין הוא דהוה מצי לתרוצי מתני' אפי' לר' ישמעאל ובשלא עמד בדין [רק] כיון דמתניתין סתמא קתני חייבין אפילו (בשלא) עמד בדין משום הכי מוקים לה כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל. אבל לעולם לר' ישמעאל כאפותיקי מפורש הוא ובזה אמרו המזיק שעבודו של חברו פטור אבל באפותיקי סתם לא גרע משטפה נהר ואיכא מאן דפסק המזיק שעבודו של חברו חייב כיון דקיימא לן כר' מאיר דדיין דינא דגרמי. ואי קשיא למאי דפרשנא דהא מתניתין ר' ישמעאל היא היכי קתני שחטו מה שעשה עשוי דלא משלם פחת שחיטה. השתא כחש ממילא משלם ליה כחש דשחטו איהו מבעיא. ומנא לן דבכחש ממילא משלם ליה כחשיה דאמרינן לקמן כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר' עקיבא אלמא לר' ישמעאל כשעת הנזק. יש לומר ההיא כגון ששוה עדין חצי נזקו כגון שהיה שוה בשעת הנזק מאה דינרין ועמד בחמשים דינרין והחצי מהנזק חמשים דינרין לר' עקיבא פלגי ליה תרוויהו ולא שקיל נזק אלא חציו שהוא כ"ה דינרין לר' ישמעאל שקיל ליה כוליה. אבל לעולם אם כחש או ששחטו המזיק אינו משלם מביתו, כך תירץ הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ועמד על ארבע מאות זוז שאלמלא לא הזיקו (לא) היה עומד על שמונה מאות נותן כשעת הנזק כחש כשעת העמדת בדין, והא דקתני רישא כחש כשעת העמדת בדין אוקימנא דכחש מחמת מכה דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה כשעת הנזק דאמר ליה (דאמר ליה) את מכחשת ואנא יהיבנא.
<h2>דף לה:</h2>
מתני' היה אחד גדול ואחד קטן (המזיק) [הניזק] אומר גדול הזיק וכו' הא מתניתא בדאיכא סהדי דחד מניהו אזיק ולא ידעי הי מניהו ומשום הכי אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אבל אי ליכא סהדי כלל כיון דקיימא לן דפלגי נזקא קנסא הוה ליה מודה בקנס ופטור. ומדקא פרכינן בגמרא מהאי לרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. שמעינן מינה דטענו חטים והודה לו בשעורים אפי' עדים מעידים על השעורים פטור אף מדמי שעורים וטעמא דמילתא דפטור אף משעורים משום הודאת בעל דין כמאה עדים והרי התובע [הודה] שאין עליו שעורים ואע"פ שהנתבע עומד בשעורים אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כההיא דאמרינן במסכת גיטין בפרק השולח [מ' ע"ב] האומר כתבתי וחתמתי ונתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים ומסקינן נותן אוכל פירות והשתא צריכינן לפרש כולה מתניתין בענין טענו חטים והודה לו בשעורים הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הא ודאי חטים ושעורים שהוא [טוען] שור גדול ומודה לו בשור קטן. מועד ותם נמי טענו מעות והודה לו בשור אליבא דר' עקיבא, היו הניזקין שנים הניזק אומר שני השוורים שלי הגדול בשביל הגדול [ששוה מנה] והקטן בשביל קטן ששוה חמשים והמזיק אומר אמת שהקטן שלך ולא בשביל הקטן שאתה טוען אלא בשביל הגדול ועל הגדול שאתה אומר שכולו שלך אין לך בו אלא חציו ולא בשביל הגדול שאתה טוען אלא בשביל הקטן ומדקרי ליה חטים ושעורים בגמרא שמעינן מינה שהאומר לחברו מנה לי בידך בשביל חטים שמכרתי לך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשביל שעורים שמכרת לי חטים ושעורים נינהו. הא דאמרינן בפרק השואל [ק' ע"א] בטענו דמי עבד גדול ודמי עבד קטן דלאו חטים ושעורים נינהו לא כגון שאמר לו עבד גדול מכרתי לך במנה והלה אומר עבד קטן מכרת לי בחמשים דבכי האי גוונא חטים ושעורים נינהו. אלא כגון שאמר לו מנה נתתי לך בעבד גדול והלה אומר לא נתת לי אלא חמשים בעבד קטן דבכי האי גונא ודאי ממין הטענה הוא. ועוד יש לפרש דהאי דקרי ליה חטים ושעורים מפני הקטן הוא שמודה לו יותר ממה שטענו חטים ושעורים הוא אבל לעולם בהודאת גדול (או) [לאו] חטים ושעורים [הוא] אף על גב דקא תבע ליה ניזק גדול מחמת גדול והמזיק (לא) מודה לו במקצת אותו שור עצמו אע"ג דלא קא מודה ביה מחמת התביעה שתבעו ממין הטענה הוא. אחד תם ואחד מועד הכי נמי חטים ושעורים נינהו שהניזק תבע מנה על מועד שהזיק את הגדול ותבעו שור קטן בשביל תם שהזיקו אשתכח שהניזק תבעו מנה ושור והמזיק מודה במקצת מנה והשור ואפילו הכי קרי ליה חטים ושעורים כיון דלא קא מודה ליה מחמת התביעה עד שתבעו אלא מחמת דבר אחר ודכותיה אם טענו מנה אתה חייב לי בחטים שמכרתי לך והלה אומר לא כן אלא חמשים בשעורים שמכרת לי חטים ושעורים נינהו והכא נמי איכא לפרושי כדפרשינן ברישא דהאי דקרי ליה חטים ושעורים משום קטן הוא שמודה לו בו המזיק יותר ממה שתבעו לו הניזק שהניזק אומר תם את הקטן ויש לו עליו חצי נזק שהוא כ' דנרין והמזיק אומר מועד את הקטן וכוליה נזק בעינא לשלומי לך שהוא ארבעים דינרין הוא ודאי כיון דקא מודה לו ביה יותר ממה שתבעו חטים ושעורים נינהו ובגדול נמי (הגדול) [הניזק] אומר מועד הזיק את הגדול ואתה חייב מנה והמזיק אמר לא אלא תם את הגדול והשור הוא שלך אשתכח דזוזי קא תבע ליה על הגדול והלה לא קא מודה ליה בזוזי אלא שהשור הוא שלו הא ודאי חטים ושעורים נינהו דזוזי קא תבע ליה ותורא קא מודה ליה אבל לעולם אי קא מודה ליה בשור שתבעו אע"ג דלא מודה ליה מחמת התביעה שתבעו ממין הטענה הוא ואפי' הכי מסתברא דחטים ושעורים נינהו, והיכא דטענו חטים בבריא והלה אומר אינו יודע אם חטים אם שעורים פטור אפילו משעורים ומשתבע שבועת היסת דאינו יודע. ואם התובע שמא שאינו יודע אם חטים אם שעורים והנתבע בריא משעורים או שמא הא ודאי משלם ליה שעורים דליכא למימר הכא הודאת בעל דין כמאה עדים. והא דאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מן השעורים הני מילי היכא דלא תפש אבל תפש [לא מפקינן] מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ובדלא תפש נמי לא אמרן. אלא בשעומד התובע על טענתו ואמר שלא הלוה לו אלא חטים ביום א' וזה עומד על טענותיו ואומר שלא הלוה לו ביום א' (לא) אלא שעורים אבל אמר לו חטים הלויתי לך ביום א' (זה לא) [וזה] אומר מה שהלות לי ביום א' לא היו דברים מעולם אלא שעורים והתובע משיבו אחר כן חטים ושעורים הלויתי לך ביום א' הא ודאי משלם לו שעורים. הרב ראב"ד ז"ל כתב שאם היה עומד הנתבע בטענתו שחייב לו שעורים משלם לו שעורים ולא אמרינן פטור משעורים אלא בשאומר לו [זה] שהודה בשעורים אין לך אצלי לא חטים ולא שעורים ומצחק הייתי בך כשהודיתי לך שעורים. ואין נראין דבריו כלל ודברי תימה הם דאם איתה דהכי הוא מאי קא פריך לרבה בר נתן לישני ליה דמתני' בשעומד על טענתו שהרי אומר לו בבית דין קטן הזיק ועוד כתב הרב ז"ל דפלגא נזקא אע"ג דקנסא הוא אי אודי ביה חייב כיון דקרנא הוא ולא דמי לשאר קנסות ובהדיא פרכינן בפרקא קמא למאן [דאמר] פלגא נזקא קנסא מהא דתנן המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו דשמעת מינה דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא אינו משלם על פי עצמו. ותו אמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ' ע"ב] ולימא ליה אם תם הוא הוה מודינא ומפטרנא אחר כן עיינתי ודקדקתי בדברי הרב ז"ל ולשונו. וכך כתב דפלגא נזקא [קנסא] אמרי' ליה זיל שלים [מ"כ על הגליון ואולי כפי דבריו זיל שלים (אמרינן)] אמרינן מיהו לא כייפינן להו לשלומי ומודה בקנס פטור ועם כל זה לא ירדתי לסוף דעתו מהיכא תיתי דבפלגא נזקא נימא ליה זיל שלים ולא נמצא כדבריו לא בפירוש רבינו שלמה ז"ל ולא באחד מן המפרשים רק הפסק שראוי לסמוך עליו שאף הוא עומד בטענתו ואומר שחייב לו שעורים אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים לגבי תובע ולא לגבי נתבע דאוקי ממונא בחזקת מריה כההיא דהאומר נתתי שדה פלונית לפלוני דפרק השולח [מ' ע"ב].
<h2>דף לו:</h2>
הרב אלפסי ז"ל כתב דבתפשו ניזק דלר' עקיבא נמי נעשה שומר שכר לנזקו גם רבינו שלמה ז"ל כתב כן ולהכי לא אוקמה למתניתן כר' עקיבא ותפשו ניזק דאם כן למה למתנייה למתניתן כלל בלא (נזק) תפשו ניזק נמי הוי אחרון נשכר, ורבינו אפרים ז"ל כתב דבתפשו ניזק פליגי ואליבא דר' עקיבא הוי כשותפין ניזק (דנעשין) [ומזיק דלא נעשין] שומרי שכר זה לזה.
הא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן לא לענין מהדר (אלא הכי) קאמר דהא קיימא לן בפיך זו צדקה אי נמי לא [יד] עניי אנן לא מצי למהדר ביה אלא הכי קאמר יד עניי אנן וכמו שבאת לידי. הרב אלפסי ז"ל כתב דכל דבר דאינו בידו אינו יכול להקדיש אלא אם היה פקדון. וכתב הרב בעל המאור שלא נראו דבריו דלא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים דהתם מסרב הגזלן לתת [אבל אינו מסרב] לא שנא מלוה ולא שנא פקדון יכול להקדיש ובזה אין נראין דברי הרב בעל המאור דקשיא (ליה) [לי] הא דאמרינן בפרק מרובה [ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דר' יוחנן (מ"כ על הגליון דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים והא התם דלא כפריה) (דלא) אפילו הכי אמרינן משום ר' יוחנן במלוה משום דלא כפריה שאין יכול להקדיש ואע"ג דאיכא דאמרי אבל לא כפריה כתבינן התם הוא דשאני אדרכתא מדין הקדש דהא בכפריה נמי לא אמרינן אלא משום [דמחזי] כשקרא אבל משום דר' יוחנן לא אמר אלמא שאני אדרכתא מדין הקדש דהא בכפריה נמי לא אמרינן אלא משום דמחזי כשקרא. ועוד משמע בפרק מרובה [ס"ח ע"ב] דגנב אפי' עמד בדין אינו יכול להקדיש אליבא דר' יוחנן ואע"פ שכתב הרב ז"ל דהתם מסרב (לצאת דהא) [לתת דמהא] תלמוד שהרי טבח לאחר מכן אפילו הכא לא מסתברא כותיה משום מלתא דאדרכתא.
<h2>דף לז.</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כרב פפא דכל הני סתמא דמתנייתא לא הוי מועד והא דאמרינן בשמעתא קמייתא מועד לאדם הוי מועד לבהמה, איכא לפרושי אפילו אליבא דרב פפא וכגון שנגח שור חמור ואדם נעשה מועד לבהמות ולא אדם. ומסתברא כרב פפא מדתניא ראה שור נגח שור לא נגח וכו' נעשה מועד לשוורים ובאידך מתניתין דקתני ראה שור נגח חמור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לכל. ובמתניתין קמייתא לא קתני (לא) [אלא] נעשה לשוורים אלמא לשוורים הוא מועד ולא לשאר מינין ומיהו לאו ראיה גמורה הוא דאיכא למימר דבמתניתא קמייתא דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים הא קמשמע [לן] דאפילו לשוורים לסירוגין הוא שמועד ולא שלא לסירוגין. אי נמי לענין חזרה דבשנעשה מועד לסירוגין לשוורים אע"ג דהוא מועד לכל המינים אליבא דרב זביד אם חזר בו מהשוורים הוי חזרה לכולהו מיני אבל בשנעשה מועד לכל אין חזרתו חזרה משאר מינים אלא אם כן חזר [מחמור וגמל] וכל הני בעיי דלקמן כותיה דרב פפא שיכן. איבעיא להו נגח שור שור [ושור] חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ולשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד. או דילמא בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד לכולהו מיני אם תמצא לומר בתר שוורים שדינן ליה חמור וגמל שור שור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ואייעד לכלהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד הנך תרתי בעי אע"ג דלכאורה כותיה דרב פפא שיכן איכא לפרושי נהי נמי אליבא דרב זביד [הוה מועד לכל המינים מכל מקום] אם חזר בו משוורים [לא] הויא חזרה בחזרת השוורים אלא אם כן חזר בו מחמור וגמל. ועוד יש לפרש בעיא קמייתא דשור שור שור וגמל כגון שראה חמור בין שור שור ולא נגח ובעיא בתרייתא דחמור וגמל שור שור [שור] נמי הכי כגון שראה חמור וגמל בין שור שור ולא נגח. שבת שבת שבת אחד בשבת ושני בשבת מהו חמישי בשבת וערב שבת שבת שבת ושבת מהו תיקו. נגח יום חמשה עשר בחודש [זה] ויום ששה עשר בחודש זה ויום שבעה עשר בחודש זה פלוגתא דרב ושמואל דאתמר ראתה יום חמשה עשר בחודש זה [ויום ששה עשר בחודש זה] ויום שבעה עשר בחודש זה רב אמר קבעה ווסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג, פי' הראשון אינו מן החשבון כי לא היה בו דילוג ואינה קובעת ווסת לשמואל עד (שמנה) [תשעה] עשר יום לחודש חמישי שאורח בזמנו בא ואפילו ראתה בו אמרינן דיה שעתה. זהו הפירוש הנכון ויש פירוש אחר לרבינו חננאל ז"ל שצריך תשעה חדשים. והלכתא כרב בווסתות והלכתא כשמואל בנגיחות והלכתא כרב באסורי וכשמואל בדיני. אמר רבא שמע קול שופר נגח קול שופר ונגח [קול שופר ונגח] נעשה מועד לשופרות.
<h2>דף לט.</h2>
הא דתנן שור של חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להם אפטרופוס. אסקה רבא דהכי קאמר אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפטרופוס (ומעמדין) [ומעידין] להם בפני אפטרופוס. ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה אבל אין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו והא דקתני דכי הדר משלם מעליה פליגי בה ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן ר' יוסי בר חנינא אמר מעלית אפטרופין וחוזרים ונפרעין מן היתומים לכי גדלי ר' יוחנן אמר מעלית יתומים ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים מזיק שאני והלכתא כר' יוחנן. ולענין רשות משנה מסתברא כיון דפליגי בה סומכוס ור' יוסי הלכה ר' יוסי דאמר אין רשות משנה.
<h2>דף מ.</h2>
האפטרופין אין משלמין את הכופר דכופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו ושור של שני שותפין בעייא ולא אפשיט אם משלמין את הכופר משום דכופרא כפרה דאי כופרא ממונא פשיטא דהאי משלם חצי כופר והאי משלם חצי כופר דקיימא לן חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. ושור שהמית שלא בכוונה משלם את הכופר. פלוגתא דאביי ורבא ורב אדא בר אהבה בדמי וולדות פסק הרב אלפסי ז"ל [בפ' הפרה] כרב אדא, כתב אבא מרי ז"ל דעיקר פלוגתא בנתכוון השור לאשה עצמה חייב בדמי וולדות דמקרא לא שמעינן פטור מדמי וולדות ומדר' שמעון נשמע לרבנן ור' שמעון ורבנן לא פליגי בדמי וולדות וכיון דלר' שמעון פטור אפי' נתכוון לאשה עצמה הכי נמי לרבנן ולפיכך פסק הרב כרב אדא בר אהבה משום דאביי ורבא לא פליגי אלא אליבא דר' יוסי הגלילי אבל לר' אליעזר ור' עקיבא דדרשי נקי לדרשא אחרינא ודרשי אנשים ולא שוורים בין לענין דמי וולדות בין לענין בושת. ושור שהמית את האשה אין הכופר לבעל מפני שאינו משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ושור שהמית שלא בכוונה חייב בכופר. כתבתי דיני כופר משום דכופרא כפרה ובבא לצאת ידי שמים.
תנו רבנן שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ודווקא בשהכיר בו שהוא נגחן אבל אם לא הכיר בו שהוא נגחן פטור השואל דאמר ליה תורא שאלי ארי לא שאלי. ובשהכיר בו נמי שהוא נגחן דמשלם חצי נזק דווקא שהשור שוה חצי נזק אבל אם אינו שוה חצי נזק אינו משלם אלא דמי השור דאמר ליה אי תם הוה משתלם מגופה והוה משלימנא לך לדידך דמי השור ולא יותר. ודווקא כגון דקדים בי דינא ותפשוה דאי לאו הכי פטור השואל דאמר ליה אי תם הוה הוה מודינא ומפטרינא ואפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אמר ליה אי תם הוה מעריקנא (לך) [ליה] לאגמא, וכי תימא אם כן בעלים אמאי משלמין חצי נזק לימרי ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא ואי לית ליה נכסי אחריני הוה מיפטר משום דאמר כי היכי דמשעבדנא לדידך משעבדנא לבעל חוב דידך מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונתנו לזה וכו', הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום ואע"ג דרשות אינה משנה אפילו הכי אין הבעלים משלמין אלא חצי נזק דאמר ליה לאו כל המינך דמייעדת ליה לתוראי.
<h2>דף מא.</h2>
מסקנא דשמעתא דמועד לגוים אינו מועד לישראל. ומועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לטרפה אינו מועד לשלם. והרב ר' משה ז"ל [בפ"י מה' נ"מ ה"ג] כתב הפך דברינו דמועד לגוים ולבהמה ולטרפה מועד לישראל ולאדם ולשלם. ואם אמדוהו לשלשה בני אדם לא הוי מועד דאומדנא לא כלום הוא. ומועד לנזקין אינו מועד למיתה. ואם נגח שלש נגיחות ולא העידו עליהן (בפי) [בפני] בעלים עד שיגח נגיחה רביעית אי נמי אם הוזמו זוממי זוממין למאן דאמר ליעודי תורא מיעד למאן דאמר ליעודי גברא לא מיעד.
<h2>דף מד:</h2>
מתני' (מסקנא) [מסר] לשומר חנם ולשואל לנושא [שכר] ולשוכר נכנסו תחת הבעלים ואם יצא והזיק תם משלם חצי נזק. מועד משלם נזק שלם פי' ואפילו בסתם קבל עליו שמירת נזקיו הא דאמרינן בגמרא גבי [מסרו לשומר] הזיק [חייב היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו] אפילו (הניזק) [הוזק נמי] (חייב) [ליחייב] דמשמע דווקא קביל [משום סיפא] דמילתא היא דאיידי דאמר אי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אמרינן נמי [ברישא] קביל ולעולם בסתמא נמי קבל, ובפרק קמא [י"ד ע"א] אמרי' בשקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו וודאי שמירת גופו אפילו בסתם הוא אלמא קביל לאו דווקא. ומסתברא דאפילו שומר חנם דלא מחייב אלא בפשיעה הני מילי לאתזוקי אבל לאזוקי נכנס תחת הבעלים לגמרי וכי היכי דבבעלים לא סגי תם בשמירה פחותה דלגמרי נכנס תחת הבעלים ואי קשיא לך אם כן הא דאמר ר' אלעזר מסר שורו לשומר (חנם) והזיק חייב הוזק פטור ופרכינן עלה היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו [אפילו הוזק נמי לחייב ואי דלא קבל עליו שמירת נזקיו] אפילו הזיק נמי לפטור ואמר רבא הכי במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריתי קביל עליה דאתי אחרינא ומזקיה ליה לדידיה לא קביל עליה ואמאי לא שני ליה כגון שמסרו לשומר חנם ועבד ביה שמירה פחותה ולפיכך הוזק פטור הזיק חייב מדלא שני הכי שמע מינה שומר חנם בשמירה פחותה סגי לה אפילו לאזוקי לאחרינא איכא למימר האי דלא שני הכי משום דר' אלעזר מסרו לשומר קאמר לא שנא שומר חנם ולא שנא שומר שכר ועוד דלא בעי לאוקמי מילתא דר' אלעזר [דלא] כר' אליעזר בן יעקב דאמר אחד תם [ואחד] מועד ששמרו שמירה פחותה פטור. מיהו הרב ר' משה ז"ל כתב [בפ"ד מה' נ"מ ה"ד] דלאזוקי נמי אחרינא בשמירה פחותה סגי ליה. ועוד כתב הרב ז"ל [שם] דאפילו שמרו השומרים שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים. וזהו תימה גדול אמאי הבעלים חייבים ויש ראיה (לדבריו) [לדברינו] ממה שאמרו בגמרא. תנו רבנן ארבעה נכנסו תחת הבעלים הרגו תמים נהרגין ופטורים מן הכופר ומועדים נהרגים ומשלמים את הכופר וחייבים להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואמרינן הכי דמי אי דנטריה אפילו כלהו נפטרו או דלא נטריה אפילו שומר חנם נמי לחייב הכא במאי עסקינן כגון דנטריה שמירה פתוחה (כלתה ליה) ולא נטריה שמירה מעולה הנך לא כלתה שמירתן שומר חנם כלתה ליה שמירתו ולפיכך פטור מלהחזיר דמי שור לבעליו אבל בכופר חייב אע"ג דנטריה שמירה פחותה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל אלמא לאזוקי אחרינא נכנס תחת הבעלים וחייב. מיהו איכא לדחוקי דכי קאמר חוץ משומר חנם אכופר נמי קאי ופטור מן הכופר הרב אלפסי ז"ל משמע שפסק כר' יהודה בשמירה פחותה סגי ליה מיהו בבא לצאת ידי שמים אין לו תקנה אלא בשמירה מעולה. ולא פסק [דצד] תמות במקומה עומדת משום דלא סבירא ליה הכי.
<h2>דף מה:</h2>
אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אליבא דמאן אי אליבא דר' מאיר הא אמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי אי ר' יהודה מאי איריא קרן שמאל אפילו בימין נמי אית ביה צד תמות. אמר ליה לעולם כר' יהודה ורב לא סבירא ליה כרב אדי והא קמ"ל כי האי גונא הוא דמשכחת ביה צד תמות אבל מועד לא משכחת ביה צד תמות כלל (ומר) [ומאי] דלא שני ליה דבנזק שלם קאמר דבקרן ימין משלם נזק שלם ובקרן שמאל חצי נזק אלמא דמילתא פשיטא היא שאין משלם בקרן שמאל אלא חצי נזק דהשתא באותו קרן עצמו מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו כל שכן בקרן אחד [אחר] שאינו מועד אף למינו. מהכא משמע שאם מועד לנגיחה אינו מועד לנגיפה ולנשיכה ולעולם אינו מועד אלא לאותו דבר שהועד בו דהשתא בקרן ימין לקרן שמאל אינו מועד כל שכן מקרן לנגיפה ומקרן לנשיכה וכן [משמע] מדברי הרב ר' משה ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב, גמרא אמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. מאי טעמא היה לה שלא תאכל. מיתיבי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל חטים והתריז ומת פטור ואם ברשות חייב ואמאי נימא ליה היה לה שלא תאכל אמר רבא ברשות אשלא ברשות קא רמית ברשות שמירת שורו קבל עליו אפילו חנק את עצמו והכי אמר רבא לעיל גבי קדרות שמירת קדרותיו קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו ברוח אע"ג דרבא אליבא דרבנן קאמר ולא קיימא לן כוותייהו אלא כר' ומדרבנן נשמע לר' בשקבל עליו לשמור, ומסתברא כי מחייב בעל החצר דבחנק את עצמו ובנשברין ברוח דווקא שלא על ידי אונס אבל על ידי אונס ודאי פטור דלא עדיף משומר חנם. איבעיא להו היכא דקביל עליה [וכו'] ואע"ג דבחנק את עצמו ונשברין ברוח בפשיעה [קביל עליה] אבל אם הוזק מעלמא לא הוה ליה לאסוקיה דעתיה ולאו פשיעה היא ולא איפשיט ולקולא עבדינן והלכך הא דתני [בגמ' איתא רב יהודה בר סימון] יהודה בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב, לאו מבעל החצר דבעל החצר אפילו ברשות פטור, אלא מבעל השור קאמר דברשות הוי לה שן בחצר הניזק ושן ברשות הניזק חייבת ואפילו למאן דפטור בשן ורגל בחצר השותפין הני מילי שותף מחברו אבל אינש דעלמא חייב, שלא ברשות הויא לה שן ברשות הרבים ופטור.
<h2>דף מח.</h2>
ההוא אתתא דעלת למיפא בההיא ביתא אתיא [ברחא דמריה] (מריה) דביתא אכלה ללישה חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי דברחא דכיון דברשות קביל עליה נטירותא ואפילו בסתם ואפילו לר' דכיון דבעיא צניעותא סלוקי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו והיינו דאקשי ליה מהאשה שנכנסה לטחון ולא אקשי ליה ממתניתין דהוה קא סלקא דעתין דהאשה שנכנסה לטחון בעיא נמי צניעותא אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק [את] בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב. הרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית פטור משום דהויא להו גללים בור (בעל שלא ברשות והזיק בעל הבית או בעל הבית הזיק חייב. הרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית פטור משום דהויא גללים בור) ולא מצינו בור שחייב את הכלים אבל אם הוזק [הוא עצמו] בגללים חייב ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מילי דהוי דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון נפלה גמלו ולא העמידו דמחייבינן ליה משום בור ואע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה היא ועליה לסלוקי כמאן דכרייה איהו דמי ואע"ג דמפקיר ליה בתר שעתא ולא [דמי] לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה הוא ולדלי הקשור ברגל התרנגול נמי לא דמי דדלי לאו דידיה הוא כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ועוד יש לומר דכיון דאורחיה דשור להטיל גללים לא היה לו לבעל השור להכניסו לחצר בעל הבית וכי הכניסו כמאן דכרייה איהו דמי. אמר רבא שניהם ברשות שניהם שלא ברשות והזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין. הא דתנן בפרק המניח את הכד [דף ל"ב] שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים והזיקו זה את זה פטורין. ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה, כך פירש רבינו שלמה ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
הא דתנן נפל לבור והבאיש את מימיו חייב דווקא הבאיש מגופו אבל מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. וכי הבאיש מגופו נמי לא אמרן אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מאי טעמא הוי שור [בור] ומים כלים. ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.
<h2>דף מט.</h2>
הא דתנן כיצד משלמין דמי וולדות פרכינן עלה בגמרא האי דמי וולדות שבח וולדות מיבעי ליה הכי קאמר (אין) [כיצד] משלמין דמי וולדות ושבח וולדות שמין את האשה כמה היא יפה משילדה ורבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה דמבכרת אין לה שבח וולדות מפני שהאשה משבחת לאחר שתלד מקודם שתלד דאיפריקא לה מצער לידה, ובשאין מבכרת חולקין שבח וולדות והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מצידן וערב וראיה אחרונה. ואיכא מאן דפסק כרבנן וכללא דכל מקום ששנה רשב"ג לאו דווקא. תניא ר' אליעזר אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון אמר רב פפא לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לוולד לאפוקי יד ורגל דלא, הא דתנן היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור דווקא בגיורת מעוברת מגר ומשוחררת מעוברת ממשוחרר אבל מעוברת מישראל כישראל נינהו ואם נתעברה קודם שנשתחררה דאדון נינהו.
אמר רבא לא שנו [אלא] שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא (ליה איהו) [לה איהי] בגוויהו ומחויב לשלומי (בדידה) [לדידה] אמר רב חסדא (מידי) [מריה] דייני אטו וולדות צררי נינהו דזכיא בהו איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לבעל לא זכי ליה. מסתברא דכיון דלרבא תנאי היא ולרב חסדא לאו תנאי היא, הלכתא כרב חסדא אבל בשבח וולדות אפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאמר חולקין אם חבל בה לאחר מיתת הגר כולה לדידה דכיון דשיכא ידה בגויהו זכיא בהו.
<h2>דף מט:</h2>
בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קני (הא) [דהא] לאו אדעתא דשטרא מחזיק, או דילמא דעתיה נמי אשטרא. אמר ליה עני מרי וכי לציר על פי צלוחיתו הוא צריך אמר ליה אין לצור ולצור. אמר רבה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מאי טעמא כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה. משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ואמאי תקנה ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הכא במאי עסקינן בחצר שאינה משתמרת וליתיה לבעל חצר בחצרו. ספרא אחרינא והלכתא דליכא למשכון בחצרו.
<h2>דף נ.</h2>
תניא החופר בו ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו שחופרין לאושין פטורין ר' יוסי בר יהודה מחייב עד שיעשה מחיצה עשרה או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה ארבעה טפחים והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף נ:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל הלכתא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו. ואיכא מאן דפסק כשמואל. ומסתברא דהלכתא כשמואל משום דאקשי כלים בני הבלא נינהו ולמה לי קרא למעוטי ואף על גב דשני בחדתי דפקעי מהבלא שנוייא דחיקא היא וכל מאי דמיתמר בגמרא משום הבלא בספוגין של צמר הוא וליכא ראיה מינה לדחוייה לשמואל הלכך בין לפניו בין לאחריו בין רחבה יתר על עומקה בין עומקה יתר על רחבה חייב וקיימא לן דאין חבט בפחות מעשרה. וההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דשחטיה מריה וטרפיה רב נחמן היינו טעמא משום דמכריסא דתורא לארעא ארבעה ואריתא דדלאי [שיתא] אשתכח דכי מיחבט מעשרה קא מיחבט ומתניתין דבעיא בבור עשרה דאיגנדור איגנדרי לבור. והרב אלפסי ז"ל שכתב דיש [חבט] בפחות מעשרה הכי קאמר אף על פי שאין הבור עמוק עשרה משום האי טעמא דמכריסא דתורא לארעא ארבעה. והרב ז"ל קצר דבריו ולא פירש כל הצורך וכן מנהגו בכמה מקומות. ומה שכתב גם כן איתיבה רבא לרב נחמן וכו' לאשמעינן דאין הבל פחות מעשרה למיתה ויש הבל לנזקין אבל חבט יש בו משום דמכריסא דתורא (לארבעה) [לארעא] ארבעה [ודאמרינן] אין חבט בפחות מעשרה בחבטה דמימליא אבל בזכרים המנגחים זה את זה וכיוצא בהם דמחבטי בכח מחמת הכאה יש חבט בפחות מעשרה.
<h2>דף נא.</h2>
תניא כי יפול הנופל ממנו ולא מתוכו כיצד היתה רשות הרבים גבוהה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה ממנו עשרה טפחים חייב. מדקאמר ונפל מתוכה לתוכו משמע דפטור וחייב מנזקין קאמר ודווקא בדיני שמים אבל מדיני אדם פטור מתשלומין ואפילו בפועל של בעל הבית שיש לו רשות ליכנס שם פטור דגגו לאו כבורו לאיחיובי עליה. ועוד מאי טעמא לא אקשינן מינה לרב דאמר להבלו ולא לחבטו אלא בדיני שמים קאמר.
מתני' בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו [והשני ולא כסהו] השני חייב ופירש בגמרא שהראשון הניחו לשני משתמש או מסר לו דליו ולפיכך הראשון פטור. ופרוש דליו כסויו. ויש מפרשים דלי ממש, והרב אלפסי ז"ל [גריס] הראשון חייב ופי' אף הראשון. וקא בעי בגמרא וראשון מאימת מפטר כלומר מאימת חייל עליה פטורא.
גמרא בור של שני [שותפין] ברשות הרבים היכי משכחת לה אי דשוי שליח תרוייהו ואמרי זיל כרי לן אין שליח לדבר עבירה אי דכריא האי חמשא והאי חמשא אסתלקו להו מעשה ראשון. הניחא לר' משכחת לה (ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה אי דשוי שליח תרויהו) לנזקין אלא למיתה היכי משכחת לה. ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה בשלמא לבור ברשותו בשהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן ומדלא שני ליה משכחת לה בשהפקירו רשותן והפקירו בורן שמע מינה דבכי האי גונא פטיר. אלא אמר ר' יוחנן כגון שעקרו שניהם חוליא אחת והשלימה לעשרה.
תניא אחד חופר בור (תשעה) [עשרה] ובא אחר והשלימה לעשרים ובא אחר והשלימה לשלשים כלן חייבים ותניא אידך אחד החופר בור עשרה ובא אחר וצייר וכייד אחרון חייב לימא הא ר' הא רבנן אמר רב זביד הא והא רבנן הא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אחרון חייב היכא דלא עביד קמא שעור אבל היכא דעבד קמא שעור מיהא מודו רבנן דכולן חייבין והאי האיך דצייר וכייד ועבד קמא שעור מיתה וקתני האחרון חייב אמרי התם כגון שלא היה בה הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, פי' אם היה מלא ספוגין של צמר דליכא חבטה נמצא דמתחלה לא היה בה הבל למיתה. איכא דאמרי הא והא ר' הך דקתני כולן חייבין שפיר הך דקתני אחרון חייב כגון שלא היה בה הבל לא למיתה ולא לנזקין ובא אחר והוסיף בה הבל בין למיתה בין לנזקין מדקאמר איכא דאמרי הא והא ר' אלמא לרבנן אע"ג דעבד קמא שעור מיתה האחרון חייב. בעי רבא סילק אבניו מהו מי אמרינן הא דעבד האי שקלוה או דילמא אסתלקו להו מעשה ראשון וקם ליה ברשותיה. ושני ליה לא ידענא תיקו אמר רבה בר בר חנה בור שמנה ומהם שני טפחים מים חייב מאי טעמא כל טפח דמיא כשנים דיבשה דמי. איבעיא להו בור תשעה ומהם טפח אחד (מהם) מים בור שבעה (טפח אחד מהם) [ומהם שלשה טפחים] מים מהו תיקו. בעיא מיניה רב שזיבא הרחיבה מהו אמר רב חזינן אי בהבלא מיית הרי קירב הזיקא. איכא דאמרי אי מההיא גיסא מיית הרי קירב הזיקא אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. הרב בעל המאור ז"ל מייתי ראיה מלישנא קמא דרב אשי דהלכתא כשמואל דאמר להבלו וכל שכן לחבטו. ואני אומר דליכא ראיה כלל דדילמא בבור ברשותו איירי דמודה ביה רב דאי בחבטה מיית הרי חבטא דידיה הוא. ובור שרחבה יותר על עומקה לית בה הבלא ואי היה מלא ספוגין של צמר פטור דליכא לחיוביה לא משום הבלא ולא משום חבטה. ובור שעומקה כרחבה [פלוגתא] אי אית ביה הבלא או לא והלכתא כמאן דפטור.
<h2>דף נא:</h2>
תניא היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש פטור. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו כליו. במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה, והלכתא כרבנן ולקולא. הא דאמרינן הכא דמסירת מפתח לא קני אלא בחזקה דנעל וגדר ולא אהני מסירת מפתח אלא דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, לא קשיא אההיא דפסחים לענין בדיקה דהתם לאו משום קנייה היא אלא כיון שמסר לו המפתח קודם ארבעה עשר על השוכר לבדוק ואף על פי שיכול לחזור שדבר ידוע הוא שאין המשכיר יכול לבדוק את ביתו בעוד שהמפתח ביד השוכר וגלי אדעתיה שוכר שעל מנת כן קביל המפתח שיבדוק את הבית.
<h2>דף נב.</h2>
מתני' כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה השני חייב. גמ' וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו. ור' יוחנן [אמר] בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. והלכתא כר' יוחנן. מסקנא דשמעתא אם כסהו שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים (וארע) [ואתו] גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה אי דלא שכיחן גמלים אנוס הוא, או שכיחן גמלים אי נמי אתי לפרקים לאו אנוס הוא אלא פושע הוא, איבעי להו כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו בפני שוורים מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מגו ולענין התלעה מיהת אנוס הוא, תא שמע נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב פקח ביום פטור ואמאי נימא מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח אלא לאו שמע מינה לא אמרינן מגו, ואע"ג דקיימא לן כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הני מילי בדבר שהאונס והפשיעה היא בדבר אחד וכגון שבא האונס באותו דבר שפשע בו חייב אבל לא בא האונס באותו דבר שפשע בו פטור דלא אמרינן מגו והכא נמי כי האי גוונא ששור פקח ושור חרש תרי גופי נינהו ולילה ויום נמי תרי מילי נינהו. כך תירץ הרב ראב"י ז"ל וודאי כי טעם נכון הוא זה. אלא שאינו מספיק כל הצורך דשוורים וגמלים נמי בשוורים פשע ודילמא ליתו גמלים ולירעוה וליתו שוורים ונפלו. ויש להשיב ולומר דמשום טעמא דליתו גמלים ולירעוה לא מחויב כגון שהתליע מתוכו דכי אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס הני מילי בדבר שאם היה שומרו מן הפשיעה [לא יארע האונס אבל אף אם היה שומרו] יארע בו האונס פטור וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק המפקיד והכא נמי כי האי גוונא הוא שאפילו היה כסוי שיכול לעמוד בפני גמלים היה מתליע מתוכו ולפיכך פטור גבי גמלים, ושוורים אע"פ שיש בו פשיעה לענין שוורים גופייהו ובפקח וחרש נמי פטור כיון דתרי מילי נינהו וחד דינא אית ביה בדבר שהאונס והפשיעה בשני דברים וגם [אם] היה נשמר מן הפשיעה לא יארע בו האונס כגון פקח וחרש ובדבר שהפשיעה והאונס בדבר אחד שהוא דבר (ואפי') [שאפי'] ישמרנה מן הפשיעה יארע בו האונס ואיכא מאן דתריץ שאני בור הואיל ומיעט הכתוב בשמירתו ולפיכך תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ולא נהיר לי דהא שן ורגל מיעט הכתוב בשמירתן כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר [נ"ו ע"א] ואפילו הכי אמרינן בה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדאמרינן בפרק הכונס אמר רבא והוא שחתרה הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ומתניתין דהכונס (בצאן) [בשן] ורגל מיירי כדאיתא בראש פרקא [דף נ"ה] ובפרק כיצד הרגל נמי אמרינן גבי הכלב והגדי שקפצו הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר והתם רגל הוא והוה מצי לשנויי אפילו למאן דאמר חייב גבי רגל פטור הואיל ומיעט הכתוב בשמירתו. והרב בעל המאור תירץ שאני בור הואיל ופטור בו את הכלים ולפום הנך תלת שנויי שכתבתי אפילו נפלו גמלים נמי פטור כשהתליע מתוכו דהא פשע נמי לגבי שוורים דילמא אתו גמלים ולירעוה ואתו שוורים ונפלו ביה [ועוד יש לומר] דמיירי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים שאפילו בפעם ראשונה שיעברו גמלים יפלו בו הלכך ליכא בפשיעותא לענין שור פקח. הא דאמרינן ואמאי נימא מדהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח קשיא לן עלה והא טעמא משום דאיבעיא ליה לעיוני הוא [וי"ל דלא פטור משום איבעי ליה לעיוני רק] משום אונס הוא דכיון דאיבעי ליה לעיוני לא הוה ליה לאסוקי [אדעתיה] שיפול בו שור פקח ולא דמי למאי דאמרינן לעיל [מ"ז ע"ב] היה לה שלא תאכל דשאני התם דאיהי גופיה אזיק נפשה. והרב בעל המאור תירץ בענין אחר בזה דברייתא סתמא קתני אע"ג דנפל פקח בתר דנפל חרש והדבר ידוע דשוורים סרכא דהדדי נקטי ואזלי אלמא לא אמרינן מגו. והאי תרוצא לא נהיר כלל.
<h2>דף נג:</h2>
אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין ארבעה דברים ודמי וולדות [אדם חייב] שור ובור (כלן) פטורין לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין (לענין כופר ושלשים של עבד שור ובור חייב אדם פטורין) לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור שנאמר והמת יהיה לו יצא זה שאין המת לו (ואע"ג דגבי שור נמי כתיב והמת יהיה לו ההוא לבעלים מטפלים בנבילה הוא דאתא ולא גמרינן שור מבור דמה לבור שכן פטור בו את הכלים לא כל שכן אבל והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו) ואע"ג דלגבי שור נמי כתיב והמת יהיה לו ההוא לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא. וגמרינן בור משור דמה שור שחייב בו את הכלים בעלים מטפלין בנבלה [בור] שפטור בו את הכלים לא כל שכן אבל והמת [יהיה לו] דבור למי שהמת שלו הוא דאתא ולא גמרינן שור מבור דמה לבור שכן פטור בו את הכלים.
<h2>דף נה.</h2>
אמר ריש לקיש תרנגול ופסיוני כלאים זה בזה. אמר שמואל אווזא ואווז הבר כלאים זה בזה מפני שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים והאי טעינה חדא בשיחלא והאי טעינא תרתי בשיחלא. אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה. בעי רחבה הנהיג בעזא ושבוטא מהו מי אמרינן כיון דעזא לא נחתא לים ושבוטא לא סלקא ליבשה לא כלום קא עביד או דילמא השתא מיהת הא קא מנהיג ולא איפשט. ואם חטה ושעורה בידו וזרע חטה ושעורה ונזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ פטור דארץ מקום חיובא וחוצה לארץ לא מקום חיובא. ואדם על כולם מותר לחרוש ולמשוך.
<h2>דף נה:</h2>
הא דאמרינן הפורץ גדר לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אמרינן עלה היכי דמי אילימא בכותל בריא בידי אדם נמי לחייב פי' אכותל אבל על הבהמה ודאי פטור דהא תנן נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור הוציאוה הלסטים חייבין משמע דבפרצוה פטורין. והרב ר' משה ז"ל כתב דבכותל בריא אפילו הבהמה מיחייב ודבר תימה הוא. ויש להעמיד דבריו משום דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי דהוה ליה כזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן דמחייב אליבא דמאן דדאין דינא דגרמי כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסוף פרק כיצד הרגל וכתב אבא מרי ז"ל שכל מי שמחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישלם.
<h2>דף נו.</h2>
הא דתנן נפרצה בלילה פטור דווקא בכותל בריא ובין חתרה בין לא חתרה אנוס הוא אבל בכותל רעוע אפילו חתרה חייב דקיימא לן תחלתו בפשיעה וסופו באונס (פטור) [חייב, הניחה בחמה וכו' חייב אפילו חתרה] הכא נמי כולה פשיעה היא דכיון דשבקא בשימשה כל טצדקי דאית ליה למעבד עבדא ונפקא. הא דתנן הוציאה הליסטים חייבין רמינן עליה פשיטא, לא צריכה דקמי לה באנפה כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמה על קמת חבירו חייב מעמיד ואמרינן פשיטא לא צריכא דקמו לה באפה. אמר ליה רב יוסף הכישה אמרת לן לסטים נמי הכישה.
<h2>דף נח.</h2>
הא דתנן נפלה לגינה ונהנת משלמת מה שנהנת ואמר רב עלה בגמ' אפילו כשנחבטה לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנת אבל נחבטה [אימא] להוי כמבריח ארי מנכסי חבירו הוא [מ"כ על הגליון, קמ"ל מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי שלא מדעתו הוא אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו] דליכא פסידא האי איכא פסידא. הא דתנן ירדה כדרכה והזיקה [משלמת מה שהזיקה אפי' הזיקה במי לידה] דקיימא לן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכל שכן הכא דאיכא למימר דכולה פשיעה דכיון דקא חזי ליה דקריבא למילד איבעי ליה לאסתמורי בגויה. וכי תימא נפלה נמי תחלתו בפשיעה וסופו אונס הוא שמא תרד כדרכה ולשלם מה שהזיקה. איכא למימר כגון שהיה בעל הבהמה עמה דלא הוה ליה לאסוקא אדעתיה שמא תרד לפיכך אם ירדה פשיעה היא אם נפלה אונס היא. אמר רב הונא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלם מה שהזיקה פי' כגון שהיה שם בעל הבהמה והיה לו לירד לגנה ולהוציאה משם. ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו לפי שאין לו רשות בגנה אחרת שלא מדעת בעליה.
<h2>דף נח:</h2>
היכי שיימינן אמר ר' יוסי ב"ר חנינא סאה בששים סאין מפני שהוא דבר חשוב ושמין בששים אבל בפחות מסאה שמין בפני עצמו חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים פי' כל דבר שמין בששים הן רב הן מועט ר' ינאי אמר תרקב נמי חשיב ושמין בששים אבל פחות מתרקב שמין בפני עצמו. ויש לר"ש ז"ל פי' אחר בענין זה. ופסק הרב אלפסי ז"ל כחזקיה בכל אפילו קלח שמין בששים ובין בנזקי גופו ובין בנזקי בהמתו שמין בששים חוץ מדקלא פרסאה ששמין בפני עצמו מפני שהוא חשוב. ואם אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים כר' שמעון. ודוקא פירות גמורים שאינם צריכים לשדה אבל אכלה פגין או בוסר רואין אותם כאלו ענבים עומדות ליבצור [ולא הוי בוסר] אלא בשאכלה בוסר כפול הלבן. בעי מיניה מדר' אלעזר זעירא האי מאן דקץ כופרא מחבריה אי משלם דמי כופרא הא הוה תמרי אי משלם דמי תמרי דילמא נתרן בזיקא אמר להו בששים. לבה ולבתו הרוח פירשנהו במסכת בבא בתרא פרק לא יחפור.
<h2>דף ס:</h2>
ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער מאי קא מבעיא ליה גדשים דישראל הוה והוי קא מטמרי בהו פלשתים וקא מבעיא ליה מהו למקלייהו להציל עצמו בממון חברו [שלחו ליה אסור] אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. רב מרי אמר גדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מבעיא ליה מהו ליטול גדישים של שעורים ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישים דעדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישוב רשע גזלה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא אבל אתה מלך ופורץ לעשות גדר ואין ממחין בידו.
<h2>דף סא.</h2>
הא דתנן עבר הגדר שהוא גבוה ארבע אמות דרך הרבים או נהר פטור אמרינן עלה בגמרא אמר רבא ומשפת קוצים ארבע אמות ואע"ג דקיימא לן כר' (אליעזר) [שמעון] דאמר הכל לפי גבוה של (דקל) [דליקה]. מסתברא דלא פליגא (גדר) [אגדר] גבוה ארבע אמות ואנהר. אמר רב לא שנו אלא בקולחת אבל בנכפפת אפילו עד מיל ועצים מצויים לה חייב או נהר רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי אי אית ביה מיא [אין] אי לא לא.
<h2>דף סא:</h2>
מתני' המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו. הא מתניתא צריכין לפרושא אליבא דר' יוחנן דאמר אשו משום חציו דקיימא לן כותיה וגרסינן בפרק כיצד הרגל [כ"ג ע"א] קשיא ליה לאביי לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטור רחמנא היכא משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו לה חציו אי הכי לענין גלוי נמי אלא מאן דאית ליה משום חציו אית ליה [נמי] משום ממונו וכגון שהיה לו לגדרה ולא גדרה דשורו הוא דלא טפח באפה. ומסקנא דשמעתא דר' יהודה ורבנן בתרתי פליגי פליגי במדליק בתוך שלו והלכה דליקה בתוך של חברו דר' יהודה מחייב אפילו בכלים שאין דרכן להטמין ורבנן פטרי אפילו בכלים שדרכן להטמין ופליגי במדליק בתוך של חברו דרבנן מחייבי בכלים שדרכן [להטמין] ופטרי בכלים שאין דרכן להטמין. ולכאורה מסתבר דכל היכי דכלו לו חציו היינו מדליק בתוך (של חברו) [שלו] (והלכך רישא דמתניתין דמיירי במדליק בתוך של חברו) והיכא דלא כלו לו חציו היינו מדליק בתוך של חברו. הילכך רישא דמתני' דמיירי במדליק בתוך של חברו בדלא כלו חציו. וכי תימא אם כן כלים שאין דרכן להטמין אמאי פטור והא אמרינן בפרק כיצד הרגל למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה אלמא כל היכא דלא כלו חציו טמון וגלוי חד דינא אית להו. הרב דודי ר' אשר ז"ל פי' דבכלים שדרכן להטמין הוה ליה לאסוקי אדעתיה (ולא הוי) [והוי] פושע. כלים שאין דרכן להטמין לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוה פושע. ולהאי פרושא איצטריכינן לפרושי דהדליק בתוך של חברו לא שהדליק ממש על הגדיש שיש בו כלים טמונים דאם כן אפילו לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה חייב דהא אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף [הוא] והלכה והזיקתהו משלמת של זהב דאמר לה מאי הוה לך גביה דאזיקתיה. אלא כגון שהדליק על גדיש אחר והלכה על הגדיש שיש בו טמונים ולא כלו להו חציו ובכי האי גונא לאו כהלכה והזיקתהו דמי. ואע"ג דחציו הן [לא הוי] אלא בפשיעה שמשלמת של כסף דאמרה נטירותא דכספא קבילת נטירותא דדהבא לא קבלית עלאי. ולהא פרושא משמע דאפילו בדאיכא סהדי שהיו בו כלים טמונים מפטר על כלים שאין דרכן להטמין משום דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ומיהו בכלים שדרכן להטמין אפילו ליכא עדים מחייב לפי שעשו בו תקנת נגזל והיינו דאמרינן דההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה ליה בגויה ואמרינן עלה לאו היינו מתניתין דתנן מודים חכמים לר' יהודה [בהדליק] את הבירה שמשלם וכו' אלמא מהימנינן ליה משום תקנת נגזל וודאי האי עובדא דבטש בכספתא לאו בדאיכא סהדי דהכי והכי הוה ליה בגויה מיירי דהתם ודאי מחייב אפילו במרגינתא ואפילו דלא מנח אינש מנא בכספתא דהיינו דרבא דאמר הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתהו משלמת של זהב דאמר לה ומאי הוה לך דאזיקתיה אלא בדליכא סהדי מיירי משום תקנת נגזל נגעו בה אבל לעולם בכלים שאין דרכן להטמין אפילו באיכא סהדי מיירי ומשום תקנת נגזל פטור ואפילו במדליק בתוך של חברו משום דלא הוה לאסוקי אדעתיה [ובירושלמי אמר ר' אושעיא הדא דתימא כשאין שם עדים וכו'] ומיהו הירושלמי הזה המדליק בתוך של חברו קאי ומיהו הירושלמי לא אדכר כלל לא במדליק בתוך של חברו ולא במדליק בתוך שלו לפיכך אינו סומך עליו ולפי הירושלמי צריכים אנו לפרש דמתניתין משום הימנותא היא. דבכלים שאין דרכן להטמין מהימנינן ליה בשבועה שעשו תקנת נגזל והיינו דאיצטריך לשמואל למימר לר' יהודה דמחייב על עסקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו ולא אמרו (רבנן) [לרבנן] בכלים שדרכן להטמין דאלו לרבנן מתני' היא. ויש אומרים דהיינו טעמא דלא אמרינן לרבנן משום דהיינו נגזל גופיה, ואני אומר דלאו היינו נגזל גופיה דסתם [נגזל] מוחזק כפרן הגזלן שהרי העדים מעידים אותו שנכנס לתוך ביתו ומשכנו שלא ברשות ואומר לו תן לו כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי וכיון שהגזלן אומר לא נטלתי והעדים מעידים אותו שנטל דין הוא שיהא הנגזל נשבע ונוטל. אבל במשנתינו שלא הוחזק כפרן מאין לנו שנעשה בו תקנת נגזל אלא ודאי לאו משנתינו כדפרשנא. ועוד יש לומר דהיינו טעמא דאמר לרבנן משום דמדליק בתוך של חברו חשוד הוא ואורחא דמילתא בוודאי מודה על הגדיש והוה ליה מודה מקצת והניזק נשבע ונוטל מדין שכנגדו חשוד על השבועה ולא מדין תקנת נגזל. הלכה מחוורתא דשמעתא לפסקא לדינא היכי דכלו ליה חציו דהיינו מדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אפי' בדאיכא סהדי פטור אטמון ואפילו בכלים שדרכן להטמין כרבנן. והיכא דלא כלו להו חציו דהיינו מדליק בתוך של חברו בכלים שדרכן להטמין חייב אפילו בדליכא סהדי מפני שעשו תקנת נגזל בכלים שאין דרכן להטמין פטור שלא עשו בו תקנת נגזל ואפילו הדליק ממש על הגדיש שיש בו כלים טמונים דלא מהימנינן ליה בכלים שאין דרכן להטמין, אבל היכא דאיכא עדים על הכלים חייב אפילו על הכלים שאין דרכן להטמין כדברי הירושלמי. והא מתני' רישא איירי בדכלו לו חציו וסיפא במדליק בתוך של חברו בדלא כלו ליה חציו. והא דקתני היה גדי כפות לו בינו לבינו פירש רבינו יעקב ז"ל דאמדליק בתוך של חברו קאי דמוקמינן חילוק בין כלים שדרכן להטמין בין כלים שאין דרכן להטמין ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל, רישא רבותא קמ"ל דאפילו גבי כפות דרכו הוא וחייב דמהו דתימא אין דרכן של בני אדם לכפות גדי בגדיש קמ"ל דאורחיה הוא. וסיפא רבותא קמ"ל כיון דגדי (אינו כפות) [סמוך] אורחיה הוא ולחייב קמ"ל פטור. או או קתני משום דהיה לו לברוח ואי לאו או או קתני פטר משום דקם ליה בדרבה מינה אלא מסתברא או או קתני פטור משום דקם ליה בדרבה מינה אלא מסתברא או או קתני וכדפרשנא בפרק כיצד [הרגל] ורישא דקתני חייב אפילו (בדאיכא) [בדליכא] עדים מפני שעשו תקנת נגזל דאורחיה הוא וסיפא דקתני פטור אפילו בדאיכא עדים, כללא דמלתא כולה מתני' בדלא כלו ליה חציו לבד מרישא דפטרי רבנן אפילו בכלים שדרכן להטמין ואפי' איכא עדים וההוא בדכלו חציו מיירי. והרב דודי ר' אשר ז"ל פי' דהאי דקתני היה גדי כפות בינו לבינו לאשמעינן דאע"ג (דלא דרשי) [דדרשי] רבנן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי אפילו הכי דרשי כל בעלי קמה לרבות בעלי חיים. והוי יודע כי מדליק בתוך שלו אינו חשוד על השבועה אבל מדליק בתוך של חברו במזיד הוה ליה חשוד ואם הוא מודה מקצת הטענה בטענת ברי שכנגדו נשבע ונוטל מן הדין ולאו משום תקנת דין נגזל אלא מדין שכנגדו חשוד על השבועה ואם הוא מודה על הגדיש ועל הטמון אומר אינו יודע שכנגדו נמי נשבע ונוטל. ואי איכא מאן דסליק אדעתיה דבלא שבועה נמי שקיל נזק דהוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתוך שאינו יכול לשבע משלם [לא דמיא להתם] דהתם ריע טענותיהו דהוה ליה למידע הכא לא ריע טענותיהו דלא הוה למידע להכי לא אצטריך (למידע) [למימר] לרבנן עשו תקנת נגזל באשו וכדפרישנא אבל במדליק בתוך שלו שלא הזיק בידים אלא שפשע לאו חשוד הוא ואמטו להכי איצטריך למימר עשו תקנת נגזל באשו. וטעמא דמילתא שהניזק אפשר ליה למידע והמזיק לא אפשר ליה למידע. ודוקא בשיש עדים על ההדלקה ושקצת הנזק ידוע אבל אם אין עדים אינו מודה כלל על ההדלקה זהו שאמרנו בראש פרק שור שנגח את הפרה זהו כלל גדול בדין אפילו ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה וגבי שני שוורים נמי אחד גדול ואחד (תם) [קטן] או אחד תם ואחד מועד אמרינן נמי בסוף פרק המניח דאי אמר ניזק בריא ומזיק שמא הוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים ופטור מן הכל לפי שהניזק מודה שהקטן לא הזיקו ועל הגדול אין הנזק ידוע אע"פ שיש עדים שאחד מהם הזיק דאי ליכא עדים כלל הוה ליה מודה בקנס אבל בכל דבר שהנזק ידוע ואפשר ליה למידע והאי לא אפשר ליה למידע עשו ביה תקנת נגזל וזהו טעם הירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל בחד בר נש דאפקיד שק צרור גבי חבריה וארעו אונס חד אמר סיגים הוה מלא וחד אמר מטכסין הוה מלא ואמר ר' ירמיה שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דפקדון הוא הא אפשר ליה למידע והא לא אפשר למידע וארעו אונס דקאמר פי' פשיעה או תחלתו [בפשיעה] וסופו באונס. והחכם דודי ר' אהרן פי' דליקה וכגון שיש עדים שנשרף הך שק צרור בבית הנפקד ולא ידע מאי הוה בגויה והמחלוקת הוה (בין) בין המדליק ובין המפקיד הך אומר סיגים הוה מלא והך אומר מטכסין הוה מלא ותנן מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה ולפום הכי אמר נשבע ונוטל שהרי עשו תקנת נגזל באשו.
<h2>דף ע.</h2>
נהרדעי אמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי אמר ליה רב אשי לאמימר מאי טעמא אמר ליה משום דר' יוחנן [דאמר] ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו [וזה לפי שאינו ברשותו] איכא דאמרי נהרדעי אמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן דמשמע מהכי דר' יוחנן דאמר שניהם אין יכולין להקדיש אפי' במלוה דלא כפריה קאמר דכל דבר שאין ברשותו אין יכול להקדיש דהא מעקרא אפילו אמטלטלי דלא כפריה קאמר דלא כתבינן אדרכתא משום דר' יוחנן ואע"ג דאסיקנא אבל לא כפריה כתבינן טעמא דמילתא משום דשאני אדרכתא מההקדש דאע"ג דלגבי הקדש אין יכול להקדיש אבל גבי אדרכתא מצי לאורוכיה דהא בדכפריה ודאי אינו יכול להקדיש אבל גבי אדרכתא טעמא משום דמחזי כשקרא הא לאו הכי כתבינן אלמא שאני דין הקדש מדין אדרכתא. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש והבה"מ חלק עליו לומר דדוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב לתת אבל דבר שאינו מסרב בו לתת יכול להקדישו. וכתב רבינו יעקב דהאידנא אפי' מטלטלי דכפריה כתבי' דהא טעמיהו דנהרדעי משום דמחזי כשקרא וקיימא לן דלמחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא בפרק הכותב [פ"ה ע"א]. והרב ראב"י כתב דהאידנא [כתבי'] אפי' אמטלטלי (דלא) דכפריה דהא תינח פקדון דאיתיה בעין מצי לאקנויי אגב קרקע אבל מלוה דליתה בעין תינח אי מלוה בשטר הא עביד כתיבה ומסירה אלא מלוה על פה הרי צריך מעמד שלשתן אלא תקנתא היא דתקינו בתראי ואפי' אמלוה דכפריה כתבינן שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וילך לו בעיר אחרת ודמיא הא מילתא להדיא כדאמרינן (גבי) בפרק הכותב גבי נפרע שלא בפניו דאפי' בעל חוב שנפרע שלא בפניו שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו [של חברו] וילך למדינת הים. והבה"מ [כתב] דכיון דהילכתא שליח שוייה קיימא לן שלוחו של אדם כמותו ולפיכך לא שנא כפריה ולא שנא לא כפריה כתבינן ולא בעינן דילמא זיל דון וזכי הנפק לנפשך ואפי' הכי לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא מחוור דאם כן כי אמר למאי נפקא למתפס פלגא הוה ליה למימר אי אמר ליה זיל דון ונפקא מינה מלוה דכפריה. שמעתא דדבר ולא חצי דבר כתבתיה בפרק חזקת הבתים.
<h2>דף ע:</h2>
הא דקיימא לן דאין אדם מת ומשלם הני מילי בדיני אדם אבל בדיני שמים מחייב עד שישלם דאתנן אסרה [תורה] אפי' בא על אמו, ואי ליכא חיובא כלל מתנה בעלמא הוא. אלא לאו שמע מינה דאיכא חיובא עליה בדיני שמים והיינו דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים [צ"א ע"א] החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור ופי' משלם בדיני שמים, ובספר הישר כתוב אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואי תבע ליה לדינא קמן אמרינן ליה זיל שלים. דכי אמרינן אין אדם מת ומשלם הני מילי גבי נזקין אבל כל דבר שמקבל עליו לתת מעצמו כגון אתנן וכגון חוסם פרה ודש בה שקבל עליו שלא לחסום וגנב ומכר בשבת שאמר לו עקוץ תאנה ותקנה לי גנובתיך מכירה ואי תבע ליה לדינא קמן אמרינן ליה זיל שלים. ואי אמר לו בשבת זיל זרוק גנובתיך בחצרי ותקנה לי גנובתי, אליבא דר' עקיבא דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא פטור מתשלומין משום [מיתה] וממון כאחד. ולרבנן דאמרי קלוטה לאו כמו שהונחה דמי אי אמר ליה לא תקני לי גנובתיך עד שתניח פטור דבאים כאחד הם ואי לא אמר ליה הכי מחייב דכיון דמטיא לאויר חצרו קנה לענין שבת ולא מחייב עד דניחא בחצרו ולא אמרינן הכא עקירה צורך הנחה הוא כדאמר ר' אבין זרק מתחלת ארבעה לסוף ארבע (וזרק) [וקרע] שיראין פטור דלא אמרינן הכי אלא גבי נזקין אבל גבי מכירה כיון דמטיא לאויר חצרו נשלמה המכירה לגמרי וקנאה קנייה גמורה והלכך [אינן] באין כאחד.
<h2>דף עא.</h2>
הא דפליגי רב אחא ורבינא במעשה שבת וזהו שהביא ראיה הרב אלפסי בפרק כירה דהלכה כר' יהודה דקיימא לן הלכה כדברי המיקל ולי נראה דלעולם רב אחי ורבינא אליבא דר' יוחנן פליגי והראייה שהביא הרב אלפסי ז"ל ראיה נכונה היא דכיוון דקיימא לן הלכה כדברי המיקל דאמר מעשה שבת דרבנן וקיימא לן כל בדרבנן לקולא הלכה כדברי המיקל דאמרינן כר' יהודה דמיקל.
<h2>דף עב:</h2>
קיימא לן כאביי דאמר למפרע הוא נפסל וקיימא לן דתוך כדי דבור כדבור דמי הלכך עדים שהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת כגון שבאו והעידו ביום שלישי (ואמרינן) [ואמרו] גנב ביום ראשון וטבח ביום שני והוזמו על הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף עדות הגניבה בטלה והוא הדין לשתי עדיות דעלמא דאם העידו עדים שתי עדיות בבת אחת והוזמו על עדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואם העידו בזה אחר זה על הגנבה ועל הטביחה עדות הגנבה קיימת. ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו משלמין הכחשה תחלת הזמה אלא שלא נגמרה.
<h2>דף עד:</h2>
הא דקיימא לן מודה בקנס ואחר כך באו עדים באומר גנבתי פטור דווקא שהודה בפני ב"ד ובמקום ב"ד [אבל הודה שלא במקום ב"ד] ואחר כך באו עדים חייב. הא דתניא גנב והקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא הכי אלא קיימא לן כמתניתין דאמרינן לעיל מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו (מעיקרא) לשמים [מעיקרא] תורא דראובן והשתא תורא דראובן. והרב ראב"י כתב בקדשי מזבח דעדין שם בעליו עליו אבל בקדשי בדק הבית הוה ליה כמכר שאין עליו שם בעלים כלל.
<h2>דף עט.</h2>
מתני' נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו או לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה משכו ויצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. פר"ש ז"ל היה מושכו אחד מאלו השומר או הבעל חוב לצורך הגנב ומת ברשות בעלים פטור הגנב. שהרי אפילו משכו הגנב פטור דמשיכה ברשות בעלים אינה קונה. הגביהו אחד מאלו לצורך הגנב הרי הוא כמו שהגביהו הגנב וחייב הגנב ודוקא בשמגביה הכהן או הבעל חוב לעצמו לצורך הגנב שאם הכהן לא הגביהה [לעצמו לצורך הגנב] האיך מתחייב הגנב בהגבהת הכהן אם הגנב לא קנאה מעיקרא כהן במאי קני ליה. ואם הגביהו לצורך הגנב הא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה אלא בטביחה ומכירה אבל בגנבה האיך מתחייב הגנב אלא לאו שמע [מינה] שהגביהה הכהן לעצמו (לגנב) [ולגנב] ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא כדאמרינן בפרק שנים אוחזין [ח' ע"א] אלו אמר לשלוחו גנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבין דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וי"מ דמילי מילי קתני והכי קאמר נתנו (לגנב) [הגנב] לבכורת בנו ולבעל חובו והיה מושכו הגנב ומת פטור הגנב מארבעה וחמשה שאין בהן מכירה כלל שהרי לא קנאו הכהן והבעל חוב. וכן אם מסר אדם אחד את שורו לשומר חנם ולשואל והיה מושכו השומר ברשות בעלים פטור השומר מפני שלא נתחייב בשמירתו עד שימשוך ואע"פ שקבל שומר שכר את שכירותו ושומר חנם קיבל עליו לשומרו ומשעת משיכה קנה אע"פ שלא עשה מלאכה השואל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולאפוקי מדרב הונא דאמר בפרק השואל [צ"ט ע"א] בקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה אבל לענין אונסין פשיטא דמשעת משיכה אחייב באונסיה ובהא אפי' רב הונא מודה והכי איתא בפרק השואל. אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה והא לא משך אמר רב שמואל בר יצחק והוא שהכישה במקל. ואקשינן וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דמטמרי מאנשי גנב הוא אלא גזלן היכי דמי כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזל את החנית.
<h2>דף פא.</h2>
תנו רבנן עשרה תנאים התנה יהושע שמרעין בחורשין וכו' אמר רב פפא לא אמרן אלא מדקה לגסה פי' מבהמה דקה ליער גסה אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא וכל שכן גסה בדקה לא. ומלקטים עצים משדותיהם לא אמרן אלא בהזמי והיגי אבל בשאר עצים לא. ובהיזמי והיגי לא אמרן אלא בלחים אבל ביבשים לא ובלבד שלא ישרש. ומלקטין עשבים מכל מקום ואפילו משדה תלתן [ודוקא לזירין] אבל לזרע קשו עשבים ודווקא לאדם אבל לבהמה כיון דלבהמה זורעה (לבהמה) מבעיא בעי להו לבהמה ומנא ידעינן אמר רב פפא שרי משרי לאדם לא שריא משרי לבהמה. וקוטמין נטיעות בכל מקום. פי' ר' מנחם ור' (כירים) [ברייס] משום זקן אחד בזית כביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ושאר כל האילנות (מחודו) [מחיבו] של אילן ולא מחודו של אילן מחדש (שאדם) [שאינו] עושה פירות ולא מן הישן שהוא עושה פירות ממקום שאינו רואה את החמה ולא ממקום שהוא רואה את החמה שנאמר וממגד תבואות שמש.
<h2>דף פו:</h2>
תנו רבנן ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ביישו בבית המרחץ חייב ובבית המרחץ בר בושת הוא אמר רב פפא כגון שביישו על גב הנהר ואם ביישו ישן ומת מתוך השינה פטור דהא אסיקנא ומכלמי ולא מכלם אין לו בושת. ומאי דאמר רב ששת בפרק אלו הן הנחנקין [דף פ"ה] ביישו ישן ומת חייב אין הלכה כמותו אלא כדמסקינן הכא דפטור.
<h2>דף פז:</h2>
תניא החובל בעבד עברי חייב בכולם חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו ותניא החובל בבנו גדול יתן לו מיד קטן יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה [פטור] ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. הא מתניתין אוקמה רב בשבת ולא קיימא לן כותיה אלא כר' יוחנן דאמר אפילו פצעה בפניה דאביה הוי והני מילי שפצעה [בפניה ואפחתה] מכספה אבל פצעה שלא בפניה דלא אפחתה מכספא דידה הוי והוא הדין לבושתה דדידה הוי. ואע"ג דגבי אונס בושתה דאביה הוי שאני התם דהוי [שבח] נעורים. ובנו גדול יתן לו מיד. ורמינהו החובל בניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובנותיו פטור לא קשיא כאן בסמוכין על שלחנו כאן בשאין סמוכין על שלחנו במאי אוקימתא לקמייתא בשאין סמוכין אי הכי אימא סיפא החובל בבתו קטנה פטור. ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה לדידה בעי למתיב לה משום מזוני. לא נצרכה אלא להעדפה. במאי אוקימתא לבתרייתא לסמוכין אי הכי (אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה לדידה בעיא למתיב לה בהם) [גדולים יתן להם מיד קטנים יעשו להם סגולה אמאי] נתנו ליה לאב כי קא קפיד במידי דחסר במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד והא מציאה דמעלמא אתיא להו וקא קפיד אמרי התם הרוחה דאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופיהו קא קפיד אבל חבלה דאית להו צערא ומעלמא אתי להו [לא] קא קפיד [והא התם דאית להו צערא דגופא ומעלמא קאתי וקא קפיד] דקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. אמרי התם משום דגברא קפדנא הוא דהא תלמוד לומר [אין] סמוכין על שלחנו [הכא דלאו גברא קפדנא הוא דהא סמוכין על שלחנו] כי קא קפיד במידי דחסר ביה, (אע"ג) דאתי להו מעלמא לא קפיד. ומסתברא דכיון דבקפדנותא בסתמא תליא מילתא בסתמא הוא דלא קפיד כיון דלאו גברא קפדנא הוא אבל אי קפיד קפיד. וכל האי שקלא וטריא אעפ"י שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל הלכה היא. ואי קשיא לך הא דתנן בפרק שנים אוחזין בטלית [דף י"ב] מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול והא התם דגברא קפדנא הוא דלא קפיד אפילו במידי דלית ביה צערא דגופיה. תירץ אבא מרי ז"ל הא תניא אבנו קאי אבל בתו קטנה אפי' אינה סמוכה לאביה. הרב בעל המאור תירץ שאני הכא דהא אוקימנא בשבת שבמעשה ידיה לאביה מן התורה והעדפה [לאו] בקפידתו [תלוי] אלא זכות הוא לו שזכתה תורה אבל מציאת בתו הקטנה אין לו זכות בה מן התורה אלא משום תקנה ותלוי הדבר בקפידתו. ואין נראין דבריו דהא הא דאמר אוקימנא בשבת לרב הוא דמוקמינן לה בשבת אבל לר' יוחנן בנזק חבלה נמי מיירי ואע"פ שכתב דלר' יוחנן הנך תרתי מתנייתא דרמינן להו אהדדי לר' יוחנן דאמר התם גדול לא גדול ממש. ולר' יוחנן מציאת בתו הקטנה מן התורה לאביה היא. דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאביה משום דכתיב לאמה מה אמה (מציאותה) [מעשי ידיה] לרבה דתנן בפרק שנים אוחזין מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן ופרכינן עלה בגמרא ואמאי לא יהא אלא פועל ופריק ר' יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אבל אם אינו נוקב מרגליות הוה ליה כפועל שאמר לו עשה עמי מלאכה היום שמציאתו לבעל הבית. ורבא דהוא בתרא נמי שני במתני' במגביה מציאתו עם מלאכתו הא לאו הכי מציאתו לאדון ומיהו רב פפא פליג על רבא ור' יוחנן ופריק דהא דקתני אמר לו עשה עמי מלאכה היום שמציאתו לבעל הבית כגון ששכרו ללקוט מציאות הא לאו הכי מציאתו לעצמו. ומסתברא דלית הלכתא כרב פפא במקום רבא ור' יוחנן. (הא) [דמהא] למדת שמציאת הבת הנערה לאביה מן התורה כאמה שמציאתה לרבה אבל קטנה אין לה יד אפילו לעצמה כדתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי השלום. הא דאמרינן בפרק שנים אוחזין [י"א ע"א] גבי קטן וקטנה דילפינן מציאה מגט הכי קאמר ילפינן מציאה שיש לה יד מפני דרכי שלום מגט שיש לה יד מן התורה לעצמן [ואי היה מן התורה] היתה מציאתה לרבה אף (הנערה) [הקטנה] שיש לה יד לעצמה. ואי קשיא הא דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה [מ"ז ע"א] האב זכאי בבתו במציאתה ואמרינן עלה בגמרא משום איבה אלמא לא זכי אביה בה מן התורה התם לרווחא דמילתא קאמר דאפילו לרב פפא אמה מציאתה לעצמה אפילו הכי מציאתה לאביה משום איבה.
<h2>דף פט.</h2>
הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה. פרכינן עלה בגמרא ותזבין כתובתה בטובת הנאה [ו]אין הבעל אוכל פרות ופרקינן משום דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחל וכל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. וכי תימא ולזבנה במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול. איכא למימר שלא ירצה הבעל ליכנס [להיות] בעל חוב ללוקח ולא כייפינן ליה בהכי. ועוד יש לומר דמעמד שלשתן לא קני אלא במלוה ופקדון וכיוצא בו אבל בכתובה דדילמא לא מחייב בה בעל כלל מעמד שלשתן לא מהני מידי ודמיא הא מילתא להמחהו אצל חנווני שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק המקבל דלא מהני בה מעמד שלשתן כיון דלא מחייב ביה עלה במידי. והא דתניא האשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה אוקימנא דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא והוי חבלה ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה זוזי. ואי נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא מוקים לה אכתובה דאורייתא ושארי מזבנא ניהליה בחבליה ואי הוי חבלה בכתובה או סמוך לה אסור להשהותה מפני שקלה בעיניו להוציאה (דמי ויש) [ויגרש] לה וגבי כתובתה בחבליה. והא דתניא כשם שלא תמכר והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו אתאן לכתובת בנן דכרין מאי טעמא זוזי הוא דאנסוה כך מוכרת כתובתה לבעלה ולא הפסידה כתובת בנן דיכרין מאי טעמא זוזי הוא דאנסוה.
<h2>דף צא.</h2>
(אמר) [זאת אומרת] רדיא עלייה. ספרא אחרינא דמריה הוא ושור תם אין משתלם מרדיא. [צ"א ע"ב] תנו רבה בר בר חנא קמיה דרב שורי הרגת אתה אמרת לי להרגו נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקצצם פטור. אמר ליה אם כן לא שבקת חיי לכל (בני) [בריה] כל כמיניה. פי' דהא ודאי מיירי שיש עדים בקציצה ובהריגה דאם אין עדים פטור מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם אלא בודאי שיש עדים בדבר ואם כן כל כמיניה. ושני לן (בין) באילן העומד ליקצוץ וקאמר אנא בעינא למעבד מצוה.
<h2>דף צג.</h2>
הא דאמר ר' יוחנן יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. פר"ש ז"ל דליכא חלוק בין ראשי אברים לממון דבתרוייהו הן כמתמה הוא לאו ולאו כמתמה הוא הן. ומתניתין דקתני גבי ראשי אברים חייב וגבי ממון פטור אורחיה דמלתא נקט דמחול אינש אממוניה טפי מגופיה. ואני קבלתי פרושה מאבא מרי ז"ל דשוי חלוק בין ראשי אברים לממון ובראשי אברים כי אמר ליה המזיק לניזק על מנת לחייב ואמר הניזק לאו גבי ראשי אברים הרי הן כמתמה לאו ולאו כמתמה הן וגבי ממון הדברים כפשטן אבל לעולם אי אמר ניזק למזיק על מנת לפטור פטור. ויש מפרשים דהן כמתמה לגבי ראשי אברים הוא כלאו וגבי ממון (הם) [הן] כמתמה אינו כלאו ופטור.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזלה פי' דמי עצים ודמי צמר. הבגדים והכלים קנה בשינוי גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד והולד של גזלן דקנייה בשינויי והפרה חוזרת לנגזל. גזל פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה. והפרה חוזרת לנגזל. ורישא אין לו אלא דמי עצים. וכל הני מילי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וראיה לדבר דכל שינוי מעשה קני בלא יאוש מהא דתניא בפרק מרובה [דף ס"ח] גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון משלם ארבעה וחמשה שני משלם כפל דקנייה בשינוי מעשה ומוקמינן לה לפני יאוש. ואיכא דאמרי דלא קני שינוי מעשה אלא לאחר יאוש. ואולי הכריחו לומר דבר זה מה שאמרנו בפרק מרובה [ס"ח ע"א] גבי עוצבה דשינוי השם כשינוי מעשה דמי והתם ודאי לאחר יאוש הוא דפליגי ר' שמעון ורבנן דאי ליכא יאוש לדברי הכל לא קני בלא יאוש דטעמא דמילתא דשינוי השם לא הוי אלא לאחר יאוש דמקמי יאוש ליכא שינוי השם שמחשבת גזלן אינה מחשבה אלא לאחר הגזל ומסקנא אסקה הרב אלפסי ז"ל דכל שינוי החוזר לא הוי שינוי לא מדאורייתא ולא מדרבנן (הלכה) [הלכך] צבע לא הוי שינוי הואיל ויש להחזירו על ידי [צפון] אבל צבע קלא אלין דלא הדר הוי שינוי וליבון לא הוי שינוי לא שנא נפסה נפיסי ולא שנא סרקה סרוקי ולא שנא חוורו חוורוי ולא שנא כבריה בכברי. ומיהו איכא לעיוני דהא תנא קמא כר' שמעון (כר') [בן] יהודא [סבירא] ליה דצבע הוי שינוי. ועוד דהא קתני גזז ראשון וארגו אין מצטרף וארגו חוזר לבריתו הוא והוי שינוי הא דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שבח שהשביח גזלן נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך אע"ג דפסק שמואל כר' שמעון בן אליעזר לא כתבה הרב אלפסי ז"ל משום דאי בכחשא דלא הדר הוא כחש אמאי אומר הרי שלך לפניך והא קיימא [לן] דשינוי קני ואי בכחשא דהדר דכותיה בשהשביח בשבחא [דהדר] ואם כן אמאי נוטל שבחו (ואי) [ואנן] קיימא לן כרב פפא דכל שינוי החוזר לא קני (אלא) [לא] מדאורייתא ולא מדרבנן זהו טעמא של הרב אלפסי ז"ל שלא כתבה.
<h2>דף צד:</h2>
הא דתניא הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן [באין גזלה קיימת אבל בגזלה קיימת מקבלין מהם] וכופין הגזלן להחזיר ומריש שבנאו בבירה שוייה רבנן כגזלה שאינה קיימת שאינה צריך להחזיר המוריש שכדי שלא יקעקע כל הבירה.
<h2>דף צה.</h2>
תנו רבנן הגוזל את הרחל וילדה וגזזה משלם אותה ואת גזותיה ואת וולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזלה חוזרת בעינה והלכה כר' יהודה דשינוי קני ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום קנסא דקנסינן ליה לגזלן אבל מדינא שינוי קונה אבל לר' יהודה ליכא קנסא ורמינן עלה הא דתניא חמשה גובין מן המחוררין פירות ושבח היכי דמי לאו כגון שגזל שדה ומכרה לאחר והשביחה ואתא מריה וקא טריף לה לארעא ופירא דקנסי' ליה ללוקח ואמרינן ליה זיל בתר גזלן מאי לאו בלוקח עם הארץ דלא ידע אי קרקע נגזלת או אינה נגזלת ושמע מינה בשוגג נמי קניס לא בתלמיד חכם דידעי ומסקנא דר' מאיר בשוגג לא קניס וכי שקיל נגזל שבחא מלוקח הני מילי בלוקח תלמיד חכם אבל בלוקח עם הארץ לא שקיל נגזל (שכרה) [שבחא] מלוקח. ואולי זה היה טעמו של הרב אלפסי שכתב בפרק שנים אוחזין דהא דאמר רבא מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש בגזלת קרקע היא. וכבר כתבתי שאין נראין דבריו ויש לנו לומר דאע"ג דקיימא לן כר' יהודה דלא קניס הני מילי במטלטלין ומשום תקנת השבים אבל בקרקע ליכא תקנת השבים (לא) קנסינן ליה ללוקח אפי' בלוקח עם הארץ דכל היכא דליכא תקנת השבים לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד קנסי' ליה דהא קיימא לן כר' יהודה דאמר גבי לצבוע אדום וצבעו שחור שידו על התחתונה דקנסינן ליה אלמא כל היכא דליכא תקנת השבים קנסינן ליה. והשתא דאתינן להכי איתא לפרושי הא דאמר רבא מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש בשבחא דלא הדר. וכי תימא אם כן מאי תקנת שבים איכא. איכא למימר דמשום תקנת שבים הוא דלא קנסינן ליה אבל לעולם בשבחא דהדר לא קני אפילו מפני תקנת השבים. (והא) [כהא] דרב פפא דאמר שינוי החוזר הוא. ועוד יש לומר דאע"ג דגבי שבח קרקעות קנסינן אפילו בעם הארץ ובלצבוע בו אדום וצבעו שחור נמי אמר ר' יהודה כל המשנה ידו על התחתונה. התם דקא עביד בידים אבל ברחל ונטענה אצלו וגזזה או (לאו) [לא] גזזה לא קניס ר' יהודה ושבחא דגזלן הוי כשבחא ממילא הוא וליכא למקנסיה ואמטו להכי אמר ר' יהודה גבי פרה גזלה חוזרת בעינה. ועדיין צריכים אנו לפרש כיון דקרקע אינה נגזלת כד שקיל נגזל שבחא מלוקח דינא הוא וליכא למיקנסיה אמאי קא אמרינן בגמרא דמשום קנסא הוא. ויש לומר דכיון דקיימא לן לגבי הנוטע שדה חברו שלא ברשות דבשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו לנוטעה והכא לא שקיל לוקח מידי בשבחא בודאי קנסא הוא ולאו דינא. עוד יש לומר כיון דשבחא דמשבח לוקח לא מפסיד נגזל ולא מידי אפילו גבי קרקע נמי הוה לן למימר שיהא השבח (מלוקח) [ללוקח] אע"פ שיש פתחון פה לנגזל על הלוקח לומר שאלו לא היה הלוקח משביח הנגזל היה משביח והיה השבח יתר על ההוצאה והיינו דאמרי' בפרק שנים אוחזין [דף ט"ו] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כתב לו אלמא דאי לאו האי טעמא דשכך כתב לו לא הוה ליה למגבי שבחא דבשלמא מגוף הקרקע הוה ליה לוקח כגזלן אבל מן השבח לא אפסידה ולא חסריה (דבשלמא) והכי נמי גזלן אמרי' כי האי גונא אע"ג דלא דמי בעל חוב לנגזל והכי קאמר מאי לאו בלוקח עם הארץ דלא ידע אי קרקע נגזלת אי אינה נגזלת וכי עביד שבחא דארעא אדעתא דלא עדיף נגזל מיניה קא עביד ואפי' הכי קנסינן ליה וטריף נגזל שבחא מיניה אע"ג דלא חסריה לא בתלמיד חכם דידע דהוי מזיד. אי נמי כיון דתלמיד חכם הוא כי עביד שבחא אדעתא דלא עביד נגזל קא עביד. הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח פירשתיה במסכת בבא מציעא.
<h2>דף צו.</h2>
והא דאמר רבא גזל והשביח ומכר השבח והורישה מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש, פרשה הרב אלפסי בפרק שנים אוחזין בגזלת קרקע והוצרך לומר הרב ז"ל (לומר) לפרשה בגזלת קרקע דאי בגזלת מטלטלין ושבחא דהדר הכל של נגזל ואי משום דשבחא דלא הדר לאו משום תקנה הוא. ואין נראין דבריו דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת וכי אשבח ברשותיה דמריה אשבח. ואע"פ שכתב הרב ז"ל דשני לן בין שבחא דויקרא וזילא לשבחא דאשבח בידים ועוד בגזלת קרקע מאי תקנת השבים איכא ודאי מדקא בעיא ליה לרבא השביח לוקח מהו אלמא טעמא דרבא משום תקנת השבים ואי בגזלת קרקע כדכתב הרב ז"ל מאי תקנת השבים איכא אלא ודאי הא דרבא בגזלת מטלטלין מיירי וכר' שמעון בן אלעזר אמרה למילתיה ובשבחא דהדר ומשום תקנת השבים. ואע"ג דקיימא לן כרב פפא דשינוי דהדר לא קני הני מילי מדאורייתא ולמהדר גזלה בעינא ולא סגי לגזלן בדמי הגזלה ולא מבעי ליה לאהדורה גזלה בעינה דאי לאו שינוי דלא הדר סגי ליה לגזלן בדמים כדתנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה דמי עצים ודמי צמר. אבל שינוי דהדר לא קני מדאורייתא מיבעי ליה לאהדורי גוף הגזלה אבל מדרבנן קני לשבחא מפני תקנת השבים אבל של פרה ונתעברה אצלו וילדה או גזל מעוברת וילדה הוולד הוא של הגזלן דקנייה בשינוי והפרה עצמה חוזרת לבעלים מפני שהיא כמות שגזלה דלגבי פרה עצמה ליכא שינוי. וכן שבח שעל גבי גזלה כגון פרה ונתעברה אצלו ועדיין לא ילדה הדרה פרה לנגזל דלגבי דידה ליכא שינוי והשבח של גזלן זהו הפי' הנכון שקבלתי מאבא מרי ז"ל. וכן כתב בספר המאור. הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר כחש אומר לו הרי שלך לפניך ודווקא בכחשא [דהדר] אבל בכחשא דלא הדר קיימא לן דשינוי קני וקיימא לן כשמואל דאמר אין שמין לא לגנב ולא לגזלן.
<h2>דף צו:</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק מתחילה כרב דאמר הלכה כר' מאיר דאמר בעבדים אומר הרי שלך לפניך דעבדא כמקרקע דמי ואולי דהכריחו לחזור בו משום דפסקינן בפרק יש נוחלין הלכה אין גובין מן העבדים וכבר פירשתי לשם דאפילו למאן דאמר עבדא כמקרקע דמי איכא למפסק אין גובין מן העבדים דטעמא מאי מטלטלי לבעל חוב [לא] משתעבדי משום דלא עליהם סמך עבדים נמי כיון שיכולים לברוח ולמות לא עליהו סמך ולעולם הלכה כר' מאיר דעבדא כמקרקע דמי לגבי גזלה ולגבי שבועה שאין נשבעים עליהם ואפילו הכי אין גובין מן העבדים דלאו עליהו סמך וכן כתב הרב ר' שמואל בפרק יש נוחלין [דף קכ"ח] ולפי חזרת הרב אלפסי ז"ל יש לומר [שאין] (ש)נשבעים על העבדים דעבדא כמקרקע דמי ואפילו הכי גבי גזלה פסק הרב בחזרתו כרבנן שמשלם כשעת הגזילה (דכקרקע) [דכמטלטלי] הוא [דטעמא] דאמרינן קרקע אינה נגזלת משום דלא מחוסר גוביינא אע"ג דעבדא כמקרקע דמי משלם כשעת הגזלה [דמחוסר גוביינא הוא]. אך הפסק הנכון שראוי לסמוך עליו כך הוא דהלכה כר' מאיר דאמר בעבדים אמר לו הרי שלך לפניך דעבדא כמקרקע דמי לגזילה ולשבועה ואפילו הכי אין גובין מן העבדים דלאו עליהו סמך. והתוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה שלא בטלו ממלאכתו פטור אבל אסור בטלו ממלאכתו חייב דעבדא כמקרקע דמי דאלו כמטלטלי דמי אפילו בשעת מלאכה משלם כשעת מלאכה ופטור כדאמרינן גבי ההוא דגזל פדנא דתורא מחבריה [בדף צ"ו ע"ב] דאי לא הוה גזלן [מפורסם] פטור.
<h2>דף צז.</h2>
הא דפליגי רב ושמואל המלוה את חברו על המטבע לא (שנא) [שנו] הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו. הא דאמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור. (והשורף) [והשף] מטבע של חברו פטור לית הלכתא כוותיה דקיימא לן כר' מאיר דדיינינן נמי דינא דגרמי.
<h2>דף צח:</h2>
אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא ישראל אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו לאחר הפסח מחלוקת ר' שמעון ורבנן לר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב לרבנן דאמרו לאו כממון דמי פטור וקיימא לן כרבנן ואע"ג דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי לדבר הגורם לממון ולא נגעי אהדדי כלל ואפשר דכי אמר ר' שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי הני מילי בדבר שעיקרו ממון והוא מאבדו בידים אבל בדבר שאין עיקרו ממון שאין מאבד הממון לא כדאתקיף רב הונא בריה דרב יהושע ואפשר לר' מאיר דדיין דינא דגרמי סבירא ליה כרבנן בדבר הגורם לממון לאו כממון דמי משום דר' מאיר לא אמר אלא בדבר שבגרמתו מאבד ממון גמור (והשיב) [וחשיב] ר' מאיר גרמא דמעשה ושורף שטרותיו של חברו נמי כיון שבשריפתו מאבד חוב חבירו הוה ליה גרמא בידים אבל אם הדבר שהוא מאבד אינו ממון גמור אלא שגורם להפסיד ממון חברו כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו וכגון קדשים שחייב באחריותו דאמרן בפרק מרובה אפשר דסבירא ליה דלאו כממון דמי. ואע"ג דבגמ' משמע דאפי' ר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון [כממון דמי] לא דיין דינא דגרמי [משמע דמאן דדאין דגרמי] ודאי סבירא ליה כר' שמעון הא לא קשיא כדפרשנא דאפשר (כר') [דר'] מאיר [כרבנן ואפ"ה] סבירא ליה (ולא) דיינינן דינא דגרמי. והיינו דאמרינן בפרק מרובה דר' מאיר סבירא ליה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזיר שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר' שמעון הוה ליה למימר ר' (שמעון) [מאיר] לטעמיה דדיין דינא דגרמי אלא לאו שמע מינה דלא נגעי אהדדי כלל דאפשר דר' מאיר סבירא ליה כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ועוד אנן צריכים לבאר הא דקיימא לן גרמא בנזקין פטור וקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי ובסוף מסכתא (סנהדרין) אבאר הכל. וכיון דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי השורף שטרותיו של חבירו חייב ודווקא במאמינו אבל אם אינו מאמינו וליכא עדים פטור. ולא עבדינן בזה תקנת נגזל להאמינו בשבועתו, כיון דגרמא הוא דהרי במסור בעיא ולא אפשיטא [בפ' הכונס דף ס"ב] משום דגרמא הוא ואפי' נימא דעשו תקנת נגזל במסור התם הוא שיש בו הזיק ידוע אבל היכא דליכא הזיק ידוע (איכא נמי) שאני [אי] נמי גבי שורף [שטרותיו] שהלוה מכחישו ואמר למלוה לא לויתי ממך כלום מה שאין כן באשו ובמסור שאין שם הכחשה כלל וזהו הנכון.
<h2>דף צט:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל דשולחני הדיוט לא מחייב עד דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא, ודווקא בחנם אבל בשכר מידע ידע דעליה קא סמיך. ועובדא דר' חייא דאמרינן [דנכו] ואיסור מאי טעמא דלא צריכי למילף ר' חייא נמי לא צריך למילף הא אי הוה צריך למילף חייב אע"ג דלא אמר חזי דעלך קא סמיכנא. שאני התם דגבי מקח וממכר קאי ר' חייא וראה שאותה אשה לקחה מעות מן הלוקח ומידע ידיע דעליה קא סמכא זה תירץ המאור. ועוד יש לומר (דלמילף) [דלמימר] צריך (מהדיוט) [להדיוט] דאלו מהדיוט לא ידענא דתסמוך עלאי כיון דהדיוט אנא ואמטו להכי צריך למימר ליה חזי דעלך קא סמיכנא אבל אומן אע"ג דצריך למילף לא צריך למימר חזי דעלך קא סמיכנא וברייתא דקתני בין אומן בין הדיוט חייב דמשמע דשוי דינייהו אהדדי אבל בדאודועי לא שוי דינייהו. הא דאיבעיא לן יש שבח סמנין על גבי הצמר או לא ומסקנא (כל) [זל] צבע או צבע בהו קופא. דווקא שלא הגביה הסמנין אלא שהשליך קופא בתוכן והוה ליה כזורק מטבע לים הגדול במים צלולים דאמר ליה הא מנח קמך אבל אם הגביהן לית דינא ולית דיינא שחייב להחזיר לו הסמנין, וכיון דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי מחייב אע"פ שלא הגביה הסמנין.
<h2>דף קב:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דלא אמרינן הותירו לאמצע אלא בדיהבינהו נהליה לזוזי בתורת שותפות [אבל אם לא יהיב לו בתורת שותפות] הותירו לבעל המעות בין (חטים) [שעורים] בחטים בין חטים בשעורים בין לאכילה בין לסחורה דווקא בדבר שאין לו קצבה אבל בדבר שיש לו קצבה חולקין והכי איתא בפרק אלמנה נזונת [צ"ח ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקנא ואפילו עדים חתומים עליה. הפירוש הנכון דילמא מיית והיינו דקאמר מאי תקנתיה כי הא (מדר' חנינא) [דר' אבא] מדלא אשכח תקנה אלא מדר' אבא אלמא טעמא דשמואל משום דילמא מיית הוא. ור' יוחנן לא חייש למיתה. אי נמי סבירא ליה לר' יוחנן דכיון דעשאו שליח בדיוקני ועדים חתומים עליה אפי' מיתמי מהני לה. והלכתא כשמואל ואיכא לעיונא דאם כן כל הרשאה למאי מהני דהא קיימא לן שלוחא שוייה וכיון דחיישינן דילמא מיית מצי הלוה או הנפקד לעכובי זוזי בידה משום דילמא מיית. וכתב הראב"ד ז"ל דלישנא דהרשאה משמע שלוחא ומשמע אקני ואי טען המפקיד לשליחות איכווני מצי טעין ולבטל השליחות אבל יורש [לא] מצי טעין. והיינו דקאמר לשמואל היכי עביד כדר' אבא כלומר דמקנו ליה בתורת הרשאה אגב סיפא דביתיה וכתיב ליה דין וזכי ואפיק לנפשך וכל מאי דמתעני מן דינא עלאי [הדר]. וכיון דאקניה ניהליה אגב ארעא בתורת הרשאה אפילו מיתמי מהני דהאי לישנא משמע [נמי אקני] (בקץ אי) [חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין] צריך לילך אחריו ואמרינן עלה בגמרא אפילו גזלה קיימת לשמא תייקר לא חיישינן.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת. ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתיה אבל ליתיה בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא כיון דמעקרא שויה פרוטה בעי שלומי בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהו מי אמרינן הא ליכא גזלה גביה או דילמא הא לא אהדר גזילה דהוה גביה בתר דבעיא הדר פשטה אף על פי שגזילה אין כאן מצות השבה יש כאן.
<h2>דף קו:</h2>
תניא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום אין לי אלא שנתנהו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין תלמוד לומר עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד (קמה) [כי קאמר] ר' חייא בר אבא שאכלו כשהוא קטן אבל אכלו כשהוא גדול אע"ג שנתנו כשהוא קטן מחייב שבועה אם טען עליו טענת גנב (וכיון דמחייב שבועה טוען עליו טענת גנב) וכיון דמחייב שבועה חייב בכל אם טען טענת גנב ואע"ג דר' חייא בר אבא גופיה אמר לקמן גבי שלח בו יד זו לא שמעתי כיוצא בו (לא) שמעתי ואמאי לא פשיט ליה מדנפשיה דכיון דאכלו ודאי שלח בו יד ומחייב. התם בשעת אכילה גנבה ואההיא אכילה מחייבינן ליה בכל ארבעה וחמשה אבל בששלח בו יד לא מחייבינן ליה כפל משום שליחות יד ואמטו להכי אפשר דאם שלח בו יד מעקרא פטור מכפל ולפיכך אמר זו לא שמעתי. הדרינן לענין פסקא דשמעתא, רב אשי אמר (אברק) [אבידה] אתיא מכח בן דעת ולדעת רב אשי אפילו אכלו כשהוא גדול לא מחייב שבועה אם טען טענת גנב. ומסתברא דהלכתא כרב אשי דהוא בתרא אבל באבידה דכולי עלמא אם טען עליה טענת גנב חייב שבועה.
<h2>דף קז.</h2>
הא דאמר ר' (יוחנן) [חייא] בר יוסף ערוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' הוא הדין אפקדון דומיא דמלוה שטוען עליו בטענת בריא כך וכך הפקדתי לך דלא מחייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת דאין אדם מעיז פניו בפני בעל פקדונו כיון שטוען עליו טענת בריא ולא אתא למעוטי ר' חייא בר יוסף אלא שבועת השומרים. שהתובע הוא שמא ואדם מעיז בו ולפיכך לא בעינן כפירה במקצת ור' יוחנן סבירא ליה כרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. אמר רב שלש שבועות משביעין אותו. פי' לשומר שבועה שאינה ברשותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד. בעי רבא גנבה באונס והחזירה גנב לבית שומר ומתה בפשיעה מהו כיון דגנבה באונס אפטר לה או דילמא כיון דהדר הדר תיקו.
<h2>דף קח:</h2>
מתני' הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חובים באים ונפרעים האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו [ובמותו] אם מת לא יורישנה ויתן לבניו או לאחיו ואם (אינו) [אין] לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים. גמ' אמר רב יוסף אפילו רוצה לקופה של צדקה. אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבא (ונוח) [ונמחול] ליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן אלמא בר מחילה הוא. ואסקיה רבא לאחרינא מצי מחיל לנפשיה לא מצי מחיל.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ורמינן עלה מהא דתנן הגוזל ומאכיל את בניו ומניח לפניהם פטורים מלשלם. פי' דאי לאו [רב] חסדא מוקימנא למתניתין בשאכלום כדמוקים רבא השתא לקמן אבל לרב חסדא קשיא. ופרקינן אמר לך רב חסדא מתני' לאחר יאוש. ודוקא בשאכלום כדמוקים לה רבא אבל אם לא אכלום חייבין לשלם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי דאי הוה כרשות לוקח פטורים לגמרי מלשלם הגזילה ופטורים מלשלם דמים דקנייה ביאוש ושינוי רשות ופטור מלשלם אף הדמים ולאפוקי ממי שכתב דלוקח דקני גזלה ביאוש ושינוי רשות הני מילי למהדר גזלה עצמה אבל הדמים חייב לשלם דהא מתניתין קתני פטורים מלשלם ומשמע מכל התשלומין ועוד דפטורים מלשלם דרמי בר חמא דאמר רשות יורש כרשות לוקח כפטורים מלשלם דרבא וכיון דלרבא מוקים למתניתין בשאכלם פטורים מלשלם לגמרי הכי נמי לרמי בר חמא דאמר רשות יורש כרשות לוקח פטורים לגמרי מלשלם אף הדמים ועוד דהא קתני מניח לפניהם בהדי מאכיל את בניו דמשמע חד דינא אית להו ובמאכיל את בניו פטורים לגמרי. ובפרק חזקת הבתים [דף מ"ד] בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית משמע בהדיא דמדמים נמי פטור (ו)דקא אמרינן התם ולוקמה בגזלן משום דקא בעי למתנא סיפא מכר לו טלית מעיד לו עליה דווקא לוקח דקנייה ביאוש ושינוי רשות. ואם היה חייב הלוקח ליתן דמים לנגזל נוגע בעדות הוא דכי היכי דליתן לו דמים. ומיהו איכא לתרוצי ההיא גזלן שאינו (מפורש) [מפורסם] שעשו בו תקנת (השבים) [השוק] אם מכר לפני יאוש לא מהדר גזלה בלא דמים וכשהוא לאחר יאוש האיך משלם דמים אלא ודאי בגזלן שאינו מפורסם לאחר יאוש קנאה לגמרי ולא יהיה בו דמי. וקיימא לן כרב חסדא וקיימא (כרבא) לן כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. כללא דמילתא לפני יאוש וגזלה קיימת דכולי עלמא רצה מזה גובה רצה מזה [גובה] ואפילו מלוקח. לאחר יאוש ואין גזלה קיימת דכולי עלמא (רצה מזה גובה רצה מזה גובה) פטור השני ואפילו יורש כי פליגי בלפני יאוש ואין גזילה קיימת בגזלה לאחר יאוש וגזלה קיימת לרמי בר חמא פטור אפילו יורש וכל שכן לוקח [לרבא] לאחר יאוש וגזלה קיימת פטור לוקח וחייב יורש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכיון דהלכתא כרב חסדא בכולהו חייב והא (דמתניתן) [דמתני ר'] לר' שמעון ואפילו פרה וחמור ומחמר אחריהם [חייבין להחזיר] מפני כבוד אביהם ליתה דאפילו לא עשה תשובה דליכא כבוד אביהם חייבין להחזיר ואפילו לאחר יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי חוץ מלאחר יאוש ואין גזילה קיימת פטור אפילו יורש. ודווקא בשלא הניח להם אביהם נכסים אבל הניח להם אביהם נכסים אפילו מטלטלין לפי תקנת הגאונים מטלטלין חייבין. כך כתב הרב אלפסי ז"ל ולא מסתברא כותיה אלא בשעמד בדין דהא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין וליכא נעילת דלת וכן כתב ר"ש ז"ל בפרק הגוזל קמא בשמעתא דמשלם חומש על גזל אביו [ק"ד ע"ב]. (אבל) [ומאכיל] את בניו אפילו רב חסדא מודה ופטורין הבנים מלשלם. וראיה לדבר דאמרינן לקמן אמר מר אין גזלה קיימת פטורין לימא תהוי תיובתא דרב חסדא ואמאי לא אקשי ליה מרישא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם אלא לאו שמע מינה דבמאכיל את בניו אפילו רב חסדא מודה. ועוד ראיה אחרת מהא דתניא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם כרמי בר חמא ובסיפא תני הניח להם חייבין כרב חסדא אלא לאו ש"מ דבמאכיל את בניו (נמי) [לא] פליג רב חסדא דחייבים. ומן הראיות שכתבתי משמע שפטורים אפילו לרב חסדא. וקיימא לן דיאוש כדי לא קני יאוש ושינוי רשות קני ושינוי רשות ואחר יאוש פלוגתא הוא לקמן ופסק הרב ר' משה ז"ל דשינוי רשות ואחר כך יאוש נמי קני ועוד כתב דכי היכי דבגנב עשו תקנת השוק הכי נמי בגזלן ולדבריו צריך לפרש דכולה שמעתא בגזלן ידוע מיירי דאי בגזלן שאינו ידוע נהי (דביאוש) [דביורש] ליכא למעבד תקנת השוק אבל בלוקח אמאי אמר רב חסדא רצה מזה [גובה] מן הלוקח כיון דאי הוה גזלה קיימת לא מהדר לוקח הגזלה אלא בדמים כי אין הגזלה קיימת אמאי מפסיד הלוקח אלא ודאי בגזלן מפורסם מיירי או במקבל מתנה. ויש אומרים דכל גזלן קלא אית ליה והוה ליה כגזלן מפורסם דלא עשו ביה תקנת השוק.
<h2>דף קיב.</h2>
תנו רבנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבין קטנים פטורין ואי אמרי גדולים אין אנו יודעים מה חשבונת חשב (חברו) [אבינו] עמך פטורים משום דאמרי אין אנו יודעים פטורים אגזלה קיימת קא פריך דכיון דאי הוה אבוהון קיים לא מצי טעין חזרתי ולקחתי ממך דגזלן אין לו חזקה כיון דאיכא עדים דגזלה והגזלה קיימת בוודאי אין הגזלן יכול לטעון חזרתי ולקחתי ממנו. אבל אין הגזלה קיימת טוענין ליורש כל מאי דמצי טעון אבוהון וכיון דאלו אבוהון קיים מצי טעון חזרתי ולקחתיה ממנו טוענין ליורש מאי דמצי טעון אבוהון. כך פירש הראב"ד ז"ל והראב"י ז"ל. והרב בעל המאור חולק עליהם דאע"ג דאבוהון מצי טעון לקוחה הוא ביד לא טענינן ליתמי כיון שטענה רחוקה מן הדעת היא. מיהו כלהו מודו דבאין גזלה קיימת מצי טעין אבוהון חזרתי ולקחתיה ממך אע"ג דגזלן הוא ולא דמי להוחזק כפרן לאותו ממון דאמרינן בפרק שנים אוחזין [י"ז ע"א] תניא אידך הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם ואכלום בין גדולים בין קטנים חייבין פי' ואפילו לאחר יאוש דקיימא לן כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי.
אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתא מתה אין חייבין באונסיה. פי' אבא מרי ז"ל מתה עד שלא נשתמשו בה אבל נשתמשו בה שאולין נינהו. ואי קשיא לך כיון דמצי לאשתמושי ביה נימא כמו שנשתמשו בה דמי דהא גבי אבדה קיימא לן כר' טרפון דאמר בפרק אלו מציאות [כ"ח ע"ב] מה יהא (בימים) [בדמים] ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדו באונס חייב באחריותן לא דמי דהתם אפילו נימא שלא יוכל להשתמש בהם הוה ליה שומר שכר כרב יוסף דאמר שומר אבדה כשומר שכר דמי ולפיכך כשיכול להשתמש בהם מסקינן ליה חד דרגא והוה ליה שואל וחייב באונסין. אבל הכא אם לא יוכל להשתמש בהם הוה ליה שומר חנם והשתא שיכול להשתמש מסקינן ליה חד דרגא ומחייב בגנבה ואבידה (ומחיב) [ומפטר] באונסין ודמיא למאי דאמרינן בפרק המפקיד [מ"ג ע"א] המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהם ופליגי רב הונא ורב נחמן בגמרא אם חייב באונסין עד שלא נשתמש בהם וקיימא לן כרב נחמן דאמר נאנסו לא. וטעמא דמילתא משום דאי לא הוה יכול לאשתמושי בהו לא הוי אלא שומר חנם והשתא דיכול לאשתמושי בהו מסקינן ליה חדא דרגא דמחייב בגנבה ואבדה אבל לא באונסין. והכי רגילינן לשנוי דלא [תקשי] הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן דאמר גבי אבדה שחייב באונסין בדמי אבדה וגבי פקדון קיימא לן נאנסו לא והא נמי להא דפקדון דמא דאמרינן נאנסו לא. והרב ראב"ד ז"ל כתב אפילו נשתמש בה [אין] חייבין באונסיה כיון שלא נשתמשו בה אלא בשאילת אביהם (אביהם) לאו שאולין נינהו.
תנו רבנן והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל כעין שגזל יחזיר מכאן אמר הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם והמניח לפניהם בין קטנים בין גדולים חייבים משום סמכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורים. הרב אלפסי ז"ל לא פסק הלכה כמאן ואיכא מאן דפסק כסמכוס משום דאמרינן לקמן תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל (בית) דין אלמא מילתא פשיטא היא דאין מקבלין והא לאו מילתא היא דאי ר' יוחנן כסמכוס סבירא ליה היכי תהי למאן דסבירא ליה כרבנן אלא ודאי ההיא דר' יוחנן [לאו] בקטנים מיירי אלא בעדות גדולים ומשום הכי תהי בה ר' יוחנן (הא) [וכי] מקבלין עדים שלא בפני בעל (בית) דין והא רבנן מודו בה דעד כאן לא קאמרי רבנן קטנים חייבים דדמי להו לרבנן לכגון שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים שמפני אריכות הזמן חיישינן דילמא מיית כמו שכתב בעל המאור. ועוד יש טעם אחר לרבנן דהוה ליה כנמצאה שאינה שלו דאמרינן במסכת ערכין [דף כ"ב] בכלהו אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דנזקקין ואין מעמידין אפטרופס דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן. ויש אומרים דהלכה כסומכוס דהא גבי [בר] חמוה דר' ירמיה מוקמינן לארעא בידיה משום דקיימא לארעא בחזקה דאבוה וממתינין לו עד שיגדיל ולקבלו סהדיה דר' ירמיה דאחזיק ביה בחיי אבוה אלא ודאי הלכה כסומכוס שהרי כתבה הרב אלפסי ז"ל. ועוד יש קצת ראיה מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ל"ט ע"א] גבי שור מועד דפליגי ר' יוחנן ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר מעלית אפוטרופסין וחד אמר מעלית יתומים. ואפי' למאן דאמר מעלית יתומים התם הוא (המזיק) [דמזיק] שאני הא לאו הכי אין נזקקין ואמאי לא חיישינן לאריכות הזמן לטעם שכתב בעל המאור לרבנן מכל הני משמע לכאורה דהלכה כסמכוס ואי קשיא לן ההיא דערכין דאמרינן דנמצאת שדה [שאינה] שלו דנזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס והאיך נזקקין אליבא דסמכוס ויש לומר בעדות בשטר שמקיימין את השטר שלא בפני בעל (בית) דין אבל בשטר הלואה אין נזקקין דהלכה פרעיה. וכן כתב הרב ראב"ד ז"ל והרב ראב"י ז"ל בבבא בתרא בפרקא קמא [ז' ע"ב] דכי אמרינן בנמצאת שאינה שלו דנזקקין כגון שקבלו עדים בחיי האב ולא הספיק לגומרו עד שמת. והא דאמרינן התם הוא דלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא והיכי ידעינן דקיימא בחזקה דאבוה איכא לפרושי כגון שיודעים הבית דין ורוב בני העיר דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל היכא דנמצאת שאינה שלו ליכא לפרושי הכי משום דאמרינן אחזוקי סהדי בשקרא לא אמרינן דעל פי עדים פסקינן. ומאי דאמר סמכוס קטנים פטורים עד שיגדלו דילמא שמיט קאמר ויש מי שאומרים שמעמידים הגזילה ביד בית דין עד שיגדלו דילמא שמיט לאכול. ולא מחוור. ולדידי מסתבר דהלכתא כרבנן בקטנים דחייבים דמקבלים עדים שלא בפני בעל (בית) דין מפני אריכות הזמן אי משום דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן. ועובדא דבר חמוה דר' ירמיה ליכא מינה ראיה למדחייה לרבנן דהתם הכי קאמר [מוציאין] מידו לאלתר בלא קבלת עדים כיון דאנן ידעינן שתקפו אבל (בבי) [בבר] חמוה דקיימא בחזקה דאבוה אין מוציאין מידו בלא קבלת עדים אלא מקבלים עליו [עדות] של ר' ירמיה ואליבא דרבנן מפקינן ליה (אלא) מינה דבר חמוה. וההיא דשור שנגח נמי דאמרי' מזיק שאני אע"ג שמקבלים עדי הנגיחה הכי קאמר מזיק שאני ונזקקין להוציא מן היתומים ואי לאו טעמא דמזיק שאני אע"ג שמקבלים עדי הנגיחה מפני אריכות הזמן דרבנן גדולים חייבים אפי' הכי אין נזקקין להוציא מן היתומים עד שיגדלו דדילמא מצי למטען ששמרוהו כראוי או שהניזק פשע בשורו. וההיא שמעתא דערכין דאמר רב אשי במסקנא הילכך אין נזקקין דאמר רבא הלכתא אין נזקקין ואי מחזיקינן מוקמינן אפטרופס [לבר] מנמצאות שדה שאינה שלו דאחזיקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן. הרב ראב"ד ז"ל פרשה בזה הלשון. אמרינן במסקנא אין נזקקין כרבא היכי דמזדקקין כגון דאמר שדה זו ומנה זו ושדה ומנה סתם מעמידין אפטרופס כדי לטעון בשביל היתומים בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ואין מעמידים אפטרופס לטעון עליהם דאלו שדה זו ומנה זו וכל שכן שדה סתם ומנה סתם יש לטעון עליהם אע"פ דשדה פלוני ומנה שיש לי אצל פלוני שהם כשדה זו ומנה זו יכול האפטרופס לטעון עד כאן הוא השדה ומכאן ואילך שדה אחרת וכן מנה שיש לי אצל פלוני לא ידעינן אם על מנה מדינה אמר לו או על מנה צורי שהרי לא אמר לו כל מה שיש לי אצל פלוני וכן אם היה חייב למקבל מתנה וכן כיוצא בזה בין שיש ממש בטעניתו ובין שאין בהם ממש [בטעניתו], לעולם מעמידין אפטרופס לטעון כנגדו ואולי יתפשר עמו להנאת היתומים בר מנמצאת שאינה שלו שאין טענה אלא להכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. וההיא דנמצאת שדה [שאינה] שלו פי' כמו שפירשתי בעדות בשטר אבל בעדות על פה אין מקבלין כסמכוס ובתשובת שאלה כתב הרב ראב"ד ז"ל לענין שכיב מרע שעידי הצואה כותבין המתנה למקבלי המתנות ובתר דכתבי ליה שטרא נפרעין מן היתומים בין מיתומים גדולים בין מיתומים קטנים דקיימא לן (מקבלים) [מקיימין] את השטר שלא בפני בעל (בית) דין. ואי לאו כתבינן ליה שטרא והדר מעידים אמרינן אם אמתינו נזקקין בין בשטר בין שלא בשטר ובצוואת שכיב מרע (מקיימין) [מקבלים] עדים שלא בפני בעל (בית) דין משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. ואנן לא ברירא לן הא מילתא אלא יכתבו עדותם בשטר ובית דין מקיימין את השטר אפי' מיתומים קטנים ויגבה בה מבני חרי כל זה כתב הרב ראב"ד ז"ל בתשובת שאלה.
בר חמוה דר' ירמיה וכו' פשוטן של דברים שר' ירמיה היה מוחזק בה ובר חמוה טרק גלי באפי דר' ירמיה כההיא דתינוק שתקף בעבדיו ואפילו הכי אין מוציאין אותה מידו כיון דקיימא בחזקה דאבוה אלא שדין מעוות היה זה. לכך נראה לפרש דבר חמוה היה מוחזק בה ור' ירמיה היה רוצה להחזיק בה והאי דקתני התם הוא דלא קיימא בחזקה דאבוה הכי קאמר התם הוא שלא היה התינוק מוחזק בה אבל הכא שהתינוק מוחזק בה אין מוציאין אותה מידו.
<h2>דף קיב:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר רב עוקבא לדידי מפרשא לי מינה דמר שמואל כגון דפתחו בדינא ולא אתא אבל פתחו לדינא מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא אי הכי כי פתחו נמי מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא. אמר רבינא כגון דנקיט דיסקא מבית דין הגדול ודווקא מלוה הוא דמצי למימר לבית דין הגדול אזלינא אבל לוה עבד לוה לאיש מלוה. והכי אסיקנא בפרק (יש) [זה] בורר. והא דאמרינן דר' יוסי ב"ר חנינא שמקבלין עדים שלא בפני בעל (בית) דין כגון שהיה חולה או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. מסתברא כיון דשלחו לו ולא בא קאמר ואע"פ שאין עדים חולים ואין מבקשים לילך כדאמר שמואל הכא שמקבלים עדים שלא בפני בעל (בית) דין בדפתחו ביה ולא אתא. ובדלא פתחו ביה בדינא נמי טעמא לבית דין הגדול אזלינא הא לאו הכי מקבלים עדים שלא בפני בעל (בית) דין כיון דשלחו לו ולא בא. אבל אם היו עדים חולים או שהיו עדים מבקשים לילך למדינת הים אע"פ שלא שלחו לו מקבלים עדים שלא בפני בעל (בית) דין. ודווקא כשהעדים נחפזים ללכת והבעל דין אינו בכאן אבל אם היה שהות להודיע לבעל דין מודיעין ליה קודם שיקבלו עדים שלא בפני בעל דין. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. פי' אע"ג דבעדות על פה אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אבל בשטר מקיימין עדים שלא בפני בעל דין מאי טעמא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין. הא דתנן אין (פורשים) [פורטים] מתיבת המוכסים. אמרינן עלה בגמ' תנא אבל (לו) נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר.
<h2>דף קיד.</h2>
הא דתנן ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. פרכינן עלה בגמרא וכי אשה וקטן בר עדות נינהו אמר רב יהודא אמר שמואל הכי במאי עסקינן כגון שהיה בעלים מרדפים אחריהם והן מסיחין לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה. ירשלמי מתניתין בנחיל שגזל מן ההלכה ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה. תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא. ואע"ג דתניא בפרק מרובה [פ"א ע"ב] התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד. שאני אבדת גופו מאבדת ממונו דבאבדת גופו יש לו להציל עצמו אפי' אונס גופו בממון חבירו כדאמרינן לקמן בפרקין ההוא גברא מפקיד גבי ארנקי דפדיון שבויים וכו'. וההוא גברא דאקדמיה חמרא וכו' ופרכינן עלה הני תלת עובדא והא מציל עצמו בממון חבירו הוא כלומר ואמאי פטרית לזה. ותו אמרינן לקמן נרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים של אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חבירו אם הציל חייב. אלא ודאי עקרא דמלתא הכי הוא דכל אדם יש לו להציל לעצמו באונס גופו בממון חבירו ואפילו שלא בפני [בעל] הממון כההיא דמפסג ועולה דלא בפני בעלים אלא חייב להחזיר הממון לבעלים אחר ההצלה. והא דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"ב] גבי גדישים דפלשתים אסור להציל עצמו בממון חברו בלא תשלומין קאמר אבל בתשלומין יש לו להציל עצמו. ומאי דגרסינן בפרק קמא דקדושין [ח' ע"ב] התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת. אבעיא להו כלב רץ אחריה לנושכה מהו מצי אמרה ליה מדאורייתא מחייבת לאצולין וכו' הכי קאמר מדאורייתא מחייבת לאצולין ובלבד שאחזירנו לך כל זה שאמרנו באונס גופו אבל באונס ממונו אין לו להציל ממונו בממון חברו אפילו על מנת שיחזירנו והיינו דלא קיימא לן כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא. ואיכא לעיוני הא דאמרינן בפרק אלו מציאות [ל' ע"א] אבדה שלו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת טעמא דאבדה שלו (מרובה) מרובה משל חברו הא אם הייתה אבדת חברו מרובה משלו מציל את ממון חברו ונוטל אבדתו מתוך ממון חברו ואם כן מאי טעמא לא קיימא לן כר' ישמעאל איכא למימר דילמא ההיא כיון שאבדה שלו הוא ממעות כההיא דתנן התם היה בטל מן הסלע וכו' וכיון דלא פסיד אלא זוזי יש לו [להציל] ממון חברו המרובה משלו ויטול מעותיו מתוך אבדת חברו אבל בעצים ודבש ופשתן מצי למימר איני רוצה למכור עצי וייני להציל ממון חברו. והרב ראב"ד תירץ דהא לא קיימא לן כר' [ישמעאל בנו של ר'] יוחנן הני מילי שאין בעל הבית שם ואין לו לבעל הדבש לשפוך יינו של חברו להציל את דבשו אבל לעולם אם היה בעל היין שם יש לו להציל דובשנו של חברו ומתנה בפני בעל הדבש או בפני בית דין אם הם שם ליטול את יינו מתוך דבש חברו וגם בעל הדבש יכול לכוף את בעל היין אם הוא שם שישפוך את יינו ויטול את יינו מתוך הדבש. וטעמא דמילתא שחייב להחזיר אבדת חברו אבל ממונו אין חייב בחזרת אבדה שהאיש מצווה על השבת אבדה ואין ממונו מצווה.
מתני' נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר (ונתנו) [נטלו] לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי אלו שלו. גמ' תנא ומחזרים לבעלים הראשונים מאי טעמא יאוש לא קני מעקרא כי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. פי' אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים אע"ג דקנייה ביאוש ושינוי רשות שינוי רשות בטעות הוא. אי נמי מתני' שהמוכס והלסטים היו יודעים [והוי שינוי] רשות. איכא דאמרי אפי' בא לצאת ידי שמים פטור מיהו אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים. ענין אחר. מחזיר לבעלים הראשונים הדמים אע"ג דיאוש ושינוי רשות קני בעלמא אפי' לענין דמים הכא שינוי רשות בטעות הוא והרב ר' משה ז"ל סבירא ליה דכל יאוש ושינוי רשות קנה הלוקח גוף הגזלה אבל חייב להחזיר הדמים ודוקא בגזלן מפורסם [אבל באינו מפורסם] השתא לפני יאוש שקיל לוקח מינה דנגזל ובלאחר יאוש יהיב דמי. וכבר כתבתי בריש פרקין דקשיא ליה הא דתנן המניח לפניהן פטורין מלשלם ואמר רב נחמן זאת אומרת (שינוי) [רשות] יורש כרשות לוקח דמי ופטורים מלשלם לגמרי משמע. ויש מפרשים ומחזירה לבעלים הראשונים כגון שלא נתיאשו הבעלים ביד המוכסים שראינו שהבעלים מרדפים אחריהם ונתיאשו ביד הלוקח וקסבר שינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני ומתניתין דקתני הרי אלו שלו בשאין הבעלים מרדפים אחריהם דאיכא יאוש ביד מוכסים. והראב"ד ז"ל פי' מחזירן לבעלים הראשונים בדמים ולא פליג אמתניתין דנהי שהגזלה עצמה הרי היא שלו (שכל) [אבל] מחזירה לבעלים בדמים שיתנו לו הבעלים.
גרסינן לקמן בפרקין תנן התם עורות של גנב מחשבתן מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן ר' שמעון אומר חלוף הדברים. אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל קני יאוש. ורבא אמר אף בידוע מחלוקת פי' לרבנן אפילו מסתמא בגנב הוי יאוש בגזלן אפילו בידוע (לאחר) [לא הוי] יאוש ולר' שמעון חלוף הדברים. וקיימא לן כרבנן דגרסינן בפ' האיש מקדש [נ"ב ע"ב] ההיא איתתא דהוה (משא) [קא] משיא כרעה במישכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה שדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא לקמיה דרבא אמר ליה לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוא אלמא לית הלכתא כר' שמעון ולא כר' דקאי כותיה אלא כרבנן. וכל ההלכה הזאת כעולא רהיטא דאי כרבא אליבא דרבנן דיאוש דגזלן ואפילו בידוע לא הוי יאוש אם כן המניח לפניהם אמאי פטורים מלשלם והא אחר יאוש הוי כלפני יאוש ולרב חסדא אפי' בשאכלום חייבין ולרמי בר חמא דמוקים לה בגזלה קיימת הוה ליה שינוי רשות בלא יאוש וליכא מאן דאמר קני אלא ודאי כעולא אזלי ומשום הכי משמע דהלכה כעולא דאמר בידוע דברי הכל יאוש קני קני גבי עוצבא (דאינה) [דהוי] שינוי השם כדאמינן בפרק מרובה [ס"ו ע"ב] אבל בעלמא יאוש כדי לא קני ומיהו יאוש דגזלן בידוע יאוש מעליא הוא וכי תימא אם כן קשיא דרבא אדרבא והא רבא הוא דאמר אף בידוע נמי מחלוקת והכא מוקים רבא למתני' בשאכלום ורשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואם כן אמאי פטורים הא אפילו (לפני יאוש כלאחר יאוש) [לאחר יאוש כלפני יאוש] ואליבא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה איכא למימר דרבא לא סבירא ליה כרב חסדא ורב חסדא סבירא ליה כרבא (חדא) [בחדא] דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ופליג עליה בחדא דבידוע יאוש גזלן יאוש מעליא הוא ועוד יש לומר דרבא מוקים למתניתן כר' שמעון דסבירא ליה דיאוש גזלן יאוש מעליא ובסתמא נמי יאוש ומיהו אליבא דרבא פליג בהדי ברשות יורש ודאי סבירא ליה דרשות יורש [לאו] כרשות לוקח דמי. וכל לפני יאוש שנזכר בהלכה זו דידעינן ביה (בקישיא) [בפירוש] דליכא יאוש דמי בסתמא הא אמר ר' שמעון סתם גזלה יאוש בעלים הוא ואיכא מאן דאמר דלעולם האי שמעתא כרבא אזלי ואליבא דרבנן ונהי דאמר רבא אף בידוע מחלוקת ביאוש גזלן אפילו בידוע לא הוי יאוש אבל הכא מיירי דידעינן ביה דודאי יאוש מעליא עבד הא לא מצית אמרת דהא לקמן מוכחינן מיהא דמתני' לר' שמעון ברבי לא דבר שיש אחריות ממש דר' סבירא ליה כר' שמעון הלכך על כרחן האי שמעתא כעולא אזלא והלכתא כותיה וכרבנן דאמרי סתם גנבה יאוש בעלים הוא אבל סתם גזלה ליכא יאוש אבל בידוע גזלן יאוש מעליא הוא ונהי דיאוש כדי לא קני אבל יאוש דגזלן ושינוי רשות אליבא דרבנן (כלפני) [כלאחר] יאוש הוא. הכי הוא מחוורתא דשמעתא ועדיין צריכים אנו לבאר הא דאמרינן לקמן אמר רב אשי הא דאמרי' אם נתיאשו אין סתמא [לא] לא שנו אלא בלסטים גוים דדייני בגיות אבל בלסטים ישראל כיון דאמרי מי יימר אפילו סתמא נמי מיאש בלסטים שאינו מזויין דמיטמר מאינשי גנב הוא אבל סתם גזלן לא מיטמר מאינשי. ושמעתא דלקמן נמי הכי מוכחא דכל סתם לסטים גנב הוא אלא אם מזוין (דהא רמינן ליה) דהא רמינן ליה לרבא מהא דתנן נטלו מוכסין את חמורו וכו'. מנו אי רבנן קשיא גזלן דהיינו מוכסין. אי ר' שמעון קשיא גנב דהיינו לסטים ושני ליה בלסטים מזוין ור' שמעון היא אי הכי היינו גזלן תרי גוונא גזלן אלמא כל סתם לסטים שאינו מזוין הוא והוה ליה כגנב. ואי קשיא לך כיון דסתם (גזלה) [גניבה] יאוש בעלים הוא קשיא מתני' דקתני (המפקיד) [המכיר] כליו או ספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ואמאי והא קנייה לוקח ביאוש ושינוי רשות וסיפא נמי קשיא דקא תני ואם לאו [לאו] כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו הא אם נגנבו שקיל נגנב הכלים מלוקח בשבועה כמה הוציא והא קנאה לוקח ביאוש ושינוי רשות כיון דסתם גנבה יאוש בעלים הוא. לא קשיא מידי דהתם דידעינן בודאי דליכא יאוש וכל יאוש שנזכר בהאי שמעתא דגזלן פרושו מסתמא דקיימא לן כרבנן דסתם גנבה יאוש בעלים הוא וסתם גזלה לאו יאוש בעלים הוא. והוי יודע כי כל שמעתא דעשו ביה תקנת השוק לא נאמרה אלא בלפני יאוש (דמדרבא) [דמדאורייתא] הוה ליה (למגנב) [לנגנב] למשקל בלא דמי. אלא מפני שקנאה הלוקח בשוק ולא ידע שנגנבה עשו בו תקנת השוק ולא שקיל בלא דמי וסתם גניבה דלאחר יאוש אפילו בדמי לא שקיל לה הגנב דקנייה לוקח ביאוש ושינוי רשות ולא מהדר לוקח לא גזלה ולא דמים ואפילו למאן דסבירא ליה שהלוקח חייב לתת דמים לנגזל דכי קנייה ביאוש ושינוי רשות הני מילי למהדר גזלה בעינה אבל דמים מחייב הני מילי בגזלן ידוע [שלא] עשו בו תקנת [השוק אבל גזלן שאינו ידוע] דכיון דאי הוה גזלה בעינה לא מהדר לה בלא דמים ואפילו לפני יאוש השתא דלאחר יאוש הוא ואין הגזלה קיימת אמאי יהיב דמי אלא ודאי בגזלן מפורסם הוא. ומיהו כבר אדחייא לההיא סברא כמו שכתבתי דלעולם לוקח שקונה הגזלה לאחר יאוש פטור מלשלם אף הדמים דקנייה ביאוש ושינוי רשות ואין קניית הלוקח דומה לקניית הגזלן למאן דאמר יאוש כדי קני דאלו גזלן גופיה ודאי מהדר דמים שלא יהא חוטא נשכר אבל לוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות (ואין קניית הלוקח דומה לקניית הגזלן למאן דאמר יאוש כדי קני דאי גזלן גופיה ודאי מהדר דמים שלא יהא חוטא נשכר אבל לוקח דקנייה ביאוש ושינוי רשות) פטור מלשלם אף הדמים.
<h2>דף קטז:</h2>
הא דתניא גבי ספינה. פי' למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו פרכינן עלה פשיטא לא צריכא דביומא ניסן מרחקי חדא אשלא וביומי תשרי מרחקי תרי אשלא ואזיל ביומא ניסן למקום תשרי מהו דתימא דושא נקיט ואזיל קמ"ל. ואית דגרסי ואזיל ביומא תשרי למקום ניסן.
<h2>דף קיז.</h2>
תניא ישראל שאנסוהו גוים להראות ממון והראה ממון חברו פטור ואפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי הני מילי כי ליכא אונס כלל אבל הכא דאיכא אונס פטור. ואף על גב דאוקימנא למתניתין בדאחוי אחויי התם דאנסוה ואמרי ליה אחוי ארעתיך ואחוי הא בהדיהו אבל היכא דאנסי ליה על ממון סתם והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן [ביד] חייב. ופי' אם אנסוהו להביא ממון סתם והביא מן חברו חייב (ואם) [ואפילו] אנסוהו אונס גופו שהרי היה יכול להביא ממונו. [ואם אנסוהו להביא ממון חברו] והביא ממון חברו פטור. והא דתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול זה והושיט לו חייב בדליכא אונס אלא שאמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה ולא אנסו להביא וההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס ואמרי (להדדי) [ליה דרי] ואמטי בהדן ופטריה רב אשי משום דאוקמי עלויה הא לאו הכי מחייב התם נמי בדליכא אונס (על דדי) [א"ל דרי] ואמטו בהדן, אבל לעיל היכא דאנסוהו להביא ממון חברו והביא פטור. והיינו דאמרינן לקמן גבי ההוא גברא דאפקידו לגביה כסא דכספא אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו וחייב ואי לא אדעתא דכספא אתו ופטור אלמא כיון דאנסוהו להביא בתר (דאייתי) [דאתו אדעתא] דכספא ואייתי פטור. מיהו לאו ראיה גמורה הוא דאמרינן לקמן כיון דסליקו גנבי עליה כמאן דאוקמי עלויה דמי דאי נמי לא הוה יהיב להו כסא דכספא שקלי ליה ואי קשיא לך עובדא דההוא גברא דאקדימיה חמריה למברא מקמי דמסלקו אינשי למברא בעי טביעי (בחייה) [דחייה] ההוא גברא לחמריה ושדייה לנהרא וטבעתיה [אתא] לקמיה דרבא ופטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא אמר ליה רודף הוא והא התם שמיוחד האנס על החמור ואי לאו דרודף הוא חייב. לא קשיא דלא דמי אהדדי דשאני הכא שאנסו האנס להביא ממון חברו אשתכח שהאנס כונתו להזיק לחברו ולא לו שאפילו היה (זה) [נותן לזה] האנס ממונו לא היה ניצל מן האונס אם לא יביא ממון חברו אבל ההיא דאקדמיה חמריה למברא שהוא האונס בודאי לא היה כוונתו להזיק להם שאף הוא היה בכלל ההזיק ועוד שאין אותו חמור מיוחד על האונס דאי נמי הוה שדי חמריה או דחמריה דאחרינא בנהרא היו נצולין הלכך אי לאו דרודף הוא היה מחייב. זהו דעת הגאונים ורבינו אפרים ז"ל. והרב אלפסי ז"ל חלק עליהם לומר שאפי' אנסוהו להביא ממון חברו והביא חייב דמציל עצמו בממון חברו הוא ובודאי פשוטן של דברים נראין כדברי הרב אלפסי ז"ל דתניא אמר לו אנס הושיט לו פקיע עמיר זה והושיט לו חייב ומדקתני אמר לו אנס משמע לכאורה דאיכא אונס וההיא עובדא נמי דרב מרי ורב פנחס דאמרין ליה דרי בהדן משמע לכאורה דאיכא אונס.
ירושלמי בפרק החובל ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממון חברו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב. אמר ר' יוסי הדא דתימא כשאמרו ליתן ממון [סתם] אבל אמרו תן לנו ממון [פלוני] אע"פ שהוציא ונתן להם פטור. וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ויש לומר דסיפא דירושלמי ארישא קאי שאנסוהו להראות ממון והראה ואחר כך אמרו תן לנו ממון פלוני והוה ליה כאוקמיה עלויה ופטור אבל לעולם היכא דלא אוקמיה עלויה ואנסוהו להביא ממון חברו והביא חייב לא שנא אונס גופו ולא שנא אונס ממונו ולא שיהרג ולא יביא שהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אלא יביא ואחר כך ישלם. זה דעת הרב דודי ר' אשר ז"ל אך הרב ראב"ד חלק בין אונס גופו לאונס ממונו ומוקים הירושלמי באונס גופו ולפיכך פטור שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל באונס ממון שהפחידוהו שיגזלו את ממונו אם לא יביא את ממון חברו והביאו חייב שזה מציל עצמו בממון חברו. אמר רבא אם הראה מעצמו כמו שנשא ונתן דמי וכי תימא מאי קמ"ל רבא מתניתין היא אם מחמת הגזלן חייב ואוקימנא דאחוי אחויי. ועוד מברייתא נמי שמעינן מילתא דטעמא דאנסוהו להראות והראה פטור הא אם הראה מעצמו חייב. איכא למימר אי מברייתא הוה אמינא אפי' לא אנסוהו נמי פטור והא דקתני דמתני' קמ"ל ותדע דהכי הוא דממתני' ליכא למפשיט מילתא דרבא דהא בפרק הגוזל קמא לא פשטינן מהאי מתניתא דאי מחמת גזלן דאוקימנא בדאחוי אחויי אליבא דר' מאיר דדיין דינא דגרמי. והרב דודי ז"ל פי' מילתא דרבא דלאו לאשמעינן גופא איצטריך אלא לדיקא דידה איצטריך דטעמא דהראה מעצמו דליכא אונס כלל [הא אנסוהו] אפילו ליכא אונס הגוף אלא אונס ממון פטור.
<h2>דף קיז:</h2>
והנה צריכים אנו לבאר ולחלק בין דינא דגרמי היכי אמרינן גרמא בנזקין פטור. מצינו גרמא בנזקין פטור בלבה ולבתו הרוח בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"א] ובפרק לא יחפור [דף כ"ב] גבי מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפץ הנמייה. ועוד בפרק לא יחפור [שם כ"ג] גבי תאלי דרב יוסף דאתו אומניה יתבי תותיהו ואתי עורביה ואכלי דמא וסלקא ומפסדי בתאלי. וגבי מריון בריה דרבין דנפצי כתנא והוה קא אזלא רקתא ומזקא לאינשי [שם כ"ו] לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב דפטור דגרמא בנזקין פטור ושסה בו כלב שסה בו נחש שפטור משסה [פ' כיצד הרגל דף כ"ג]. ובפרק הכונס צאן לדיר [דף נ"ה] תניא ארבעה דברים אמר ר' יהושע כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר לפני [בהמת] חברו והכופף קמתו של חברו בפני הדליקה פי' ברוח שאינו מצויה והשוכר עידי שקר להעיד והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו והטומן קמתו של חברו בפני הדליקה. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם. הנותן סם המות לפני בהמה המבעית את חברו. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בכלהו הני טעמא דפטור דלאו איהי לחודיה קא עביד ואית בהו נמי שאין כונתו להזיק (הגה מ"כ בשפת הגליון) לבה ולבתו הרוח [וכן] מרחיקין את הסולם מן השובך וכגון [תאלי] דרב יוסף ודבי [בר] מריון דקא נפצי כתנא [לאו איהו לחודיה עביד ואין כונתו להזיק והטומן] גדישו של חבירו [אין] כונתו להזיק [ושיסה בו את הכלב] לא איהי לחודיה קא עביד שהכלב מסייעו והפורץ לפני בהמת חברו כיון דאוקימנא בכותל רעוע למסתריה קאי. הכופף קמתו בפני הדליקה כיון דאוקימנא ברוח שאינו מצויה לא איהו לחודיה קא עביד ומקצת אונס נמי אית ביה, הטומן קמתו של חברו נמי מצי למימר לטובה נתכוין, השוכר עידי שקר להעיד לאו איהו לחודיה קא עביד ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. היודע עדות לחברו ואינו מעיד הא אוקימנא [שם דף נ"ה] בחד ואפי' תרי נמי לא קא עבדי ואפילו גרמא ליכא ולא דמי לנתיאש ממנו ולא גדרה שחייב באחריותו דהתם כיון דידע דסופו להוסיף במאתים ולא גדר כונתו להזיק הוא וכמאן דעביד איהו לחודיה דמי, המבעית את חברו נמי לא איהי לחודיה עביד דלא מבעי ליה למבעת נפשיה [שם] הנותן סם המות לפני בהמת חברו משום דלא עבידא דאכלה ולא הוה אסיקה אדעתיה דתיכול ואשתכח דלאו איהו לחודיה עביד. השולח את (הבהמה) [הבערה] ביד חרש שוטה וקטן [שם] נמי לאו איהו לחודיה קא עביד. העושה מלאכה במי חטאת או משום דהזיק שאינו ניכר לאו שמיה הזיק אי משום היסח הדעת כדאסיקנא בפרק הניזקין [דף נ"ג] לא עביד מעשה כלל מה שאין כן בנתיאש ממנה ולא גדרה דהתם הזיק ניכר הוא שאנו רואים דהתבואה והגפנים מעורבים ונוספים בכל יום וכיון שאומרים לו גדור ולא גדר כמאן דעביד מעשה בידים דמי. ועוד יש לומר דגבי עושה מלאכה במי חטאת חייב בדיני אדם לר' מאיר דהוה ליה כנתיאש ממנה ולא גדרה והאידנא לא איכפת לן בהאי דינא דמי חטאת. ובכל הני דדיינינן דינא דגרמי איהו לחודיה עביד ההזיק וכונתו להזיק ומשום הכי מחייבינן ליה. כגון השורף שטרותיו של חבירו. והזורק מטבע לים הגדול. השף מטבע (אחוי אחווי) [דמחיו מחייה]. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו, המראה דינר לשולחני דכיון דאינו בקי בדנכו ואסור ועבידי אינשי דטעו וכונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד, זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן נמי כונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד. מחיצת הכרם שנפרץ כיון שאמרו לו גדור והוא הזיק ניכר שרואין הערבוב והתוספת בכל יום כוונתו להזיק הוא ואיהו לחודיה קא עביד. והוה ליה כמאן דעביד הערבוב והתוספת בידים. ותדע דכהזיק ניכר חשבינן ליה דקא אסיקנא בפרק הניזקין דהזיק ניכר כמאן דעביד בידים דמי. אלא דאיכא לעיוני אמאי חייב באחריותו ואמאי חייב לגדור והא לאו גירי הוא וכיון דלאו גירי נינהו על הניזק להרחיק עצמו. יש להשיב ולומר כיון דמקיים בכלאים אסור מן התורה הוה ליה מקיים כיון דעליו לגדור ולא גדר חייב באחריותו. ועוד יש לומר דגירי נינהו ודילמא בהדי דחריש ערב הגפנים עם התבואה. כללא דמילתא כל שכונתו להזיק ומעשיו לכרם גרמו ההזיק אבל אם אין כונתו להזיק ואיכא סיוע אחר בהזיקו פטור ובהכי מתרצא כלה שמעתא וכדפרשית. ועל פי הסברא הזאת כתב הרב אלפסי ז"ל דדן את הדין אינו חייב אלא בשנשא ונתן ביד דאע"ג דקיימא לן כר' מאיר דדיין דינא דגרמי הני מילי בשכונתו להזיק אבל זה אין כונתו להזיק דאע"ג דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דמשמע ממתניתין דדן את הדין לימא ר' מאיר הוא ואפי' בשאין כונתו להזיק דאמר ר' מאיר דדיינינן דינא דגרמי ושני ר' (אלעזר) [אילעא] אמר רב בשנשא ונתן ביד מפני שאין כונתו להזיק ועוד יש לומר דהאי דאקשי עליה מעקרא לימא מתני' ר' מאיר הוא משום דרישא דמתניתין בהדיוט מיירי והדיוט ודאי כונתו להזיק בדלא קבליה. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק דרישה וחקירה. ואע"ג דאוקימנא בפרק קמא דסנהדרין בדקבליה [היינו] לר' אבוה דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין [אבל לעולם] מתני' בדלא קבלוהו מיירי וכיון דהדיוט הוא ולא קבלוה הא ודאי כונתו להזיק ושייך בהו דינא דגרמי רק הרב אלפסי כתב בפרק דרישה וחקירה דבדקבלוה לא שייך דינא דגרמי ואפילו (בהדייהו) [בהדיוט].
<h2>דף קיח:</h2>
תניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. אוקימנא דבין בטלה בין בסלע בשומר שגנב מרשותו פליגי ואע"ג דקיימא לן בדבר שאינו בעלי חיים דשלא לדעת אפי' מנין לא צריך אפילו הכי בשומר שגנב מרשותו קיימא לן כר' עקיבא דצריך דעת בעלים משום דכלתה שמירתו ומאי דאמרינן הכל צריכין דעת חוץ מהשבת אבדה [והכא אמרינן] דמנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך. כך צריך לפרש פסק הרב אלפסי ז"ל והוא הנכון (ומאי) [דמאי] דעת בעלים דקאמר ר' עקיבא ברשות בעלים אבל בעלים ממש לא בעינן דבגנב שגנב ברשות בעלים קיימא לן כר' יוחנן שאין [צריך] דעת אמאי מחמירינן בשומר שגנב מרשותו שיהא צריך דעת בעלים ואין דעת בעלים דסלע כדעת בעלים בטלה אליבא דרב חסדא וקיימא לן כותיה בסלע סגי ברשות אפי' בלא דעתם אבל בטלה לא סגי בחזרת רשות בעלים. ועוד [יש לומר] דעת בעלים דר' עקיבא צריך שיודיעו (להשומרים) [השומרים] לבעלים את גנבתם וחזרתם.
הא דתניא הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא ודאי כותיה דר' יוחנן הוא דגוזל לדעת הוא אלמא אפי' לדעת מנין פוטר. וההיא דתניא לא יצא [נמי] אתיא כר' יוחנן אי משום דלא סבירא כר' יצחק אי בדאית ליה ורמא לידיה אי בדלית ליה זוזי אחרינא בכיסיה לפי' הרב אלפסי ז"ל, אי דאית ליה זוזי אחרינא לפר"ש ז"ל.
<h2>דף קיט:</h2>
הא דתנן הכובס נוטל שלש חוטין אמרינן עלה בגמרא אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלית ויצחק ברי קפיד עליהו. פי' עולין להרחקת גודל ושלש אצבעות לציצית מן הכנף, תנו רבנן מסתתי אבנים מפסגי אילנות ומסקי גפנים ומסקי היגי, (ומנפשי) [ומנכשי] זרעים ועו[ד]רי ירקות בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם הרי אכלו של בעל הבית, אין בעל הבית מקפיד עליהם הרי אלו שלו.
